הייתי הילדה הכי מוצלחת של ההורים שלי, ילדה של נחת, של שמחה, יפה, חכמה, מצליחה, אהובה על כולם. התחלתי לצאת עם בחורים כמה רצו אותי, ואני לא כותבת את ה ממקום של גאווה רק להסביר את המקום שהייתי בו. אני יודעת שאני לא מושלמת ושכל מה שכתבתי זה לא ערובה לחיי נישואים שמחים
והתחתנו וירדתי ילדים והיה בסדר, אבל דעכתי. רק לאחרונה אני מצליחה לשים לב אל הנקודה. אני כל הזמן שומעת ביקורת ממנו, על המראה, על ההתנהגות על מה שאמרתי ועל מה שחשבתי
דוגמאות?
1. מעיר לי שהשמנתי בישבן לאחרונה (אחרי כמה לידות ואני אותו משקל יפה ורזה שהייתי בו לפני החתונה...)
2. השפתיים שלך יבשות כל הזמן (מעיר לי לא שמנשק, סתם ככה). עד שהתחתנתי כולם עפו על השפתיים שלי, תמיד ידעתי שיש לי שפתיים מומלצות, פעם אחת לא שמעתי את זה ממנו.
3. הוא מספר כל הזמן דברים שליליים עלי לאחיות שלו, חצי בצחוק. לא בקטע של מרמור אלא כאילו צוחק עלי: היא עושה ככה, אומרת ככה. מיליון פעם שאלתי אותו בכאב למה? ואם אין לו גם דברים טובים עלי לשתף בהם
ויש עוד הרבה אין לי כוח לכתוב, אני בוכה פה תוך כדי...
ואז אני רבה איתו, מנסה להסביר, הוא לא מבין, לא מנסה להבין בכלל, את הלב שלי, את הדם אני מוציאה החוצה. ואז אומרת לעצמי טוב בשביל השלום בית, בשביל הזוגיות, אני אתפייס איתו ואנסה להסביר בנועם. נראה לכם עובד? אני רק מקבלת יותר דריכות.
די תש כוחי, אין לי רצון בזה יותר
הזוגיות שלנו לאחרונה לא קיימת, אני לא נמשכת אליו (והיתה משיכה) לא רוצה בו. ירד לי ממנו ממש
והיתה לי המון הערכה אליו בעבר, כי הוא ייצג משהו שתמיד היה חסר לי בחיים (רוגע, שלווה וכ'ו) וגם אמרתי לו את זה מלא, תמיד הרמתי לו.
וקיבלתי כלום חזרה

