בדיוק. כל מילה

בכך שכידוע לכל מי שדרך על מפתנו של הרב, שיש לו ייחודיות גדולה בכך שכתביו הם אינספור רבדים, שלפי רמת האדם, היקף ידיעותיו ואיכות הבנתו, הוא מעלה את התובנות מהרב באופן מצומצם יותר או רחב יותר וכו'. משהו נדיר ביותר. 

נ. ב. דברי מכוונים אך ורק לחלק הזה, ולא הבעתי שום עמדה על נושא השרשור עצמו.

כל נקודות האמת שהוא רואה בכל האידיאות שפרחו בימיו כפטריות...

במיוחד למי שמכיר את שמנה קבצים... שמה הדברים ללא סינון...

הפיסקה מדברת על יחס נפשי ביני לבין החזיון,

או יותר נכון - לתארי החיזיון.

זה מניח את הסובייקטיביות 'מבית מדרשו של קנט',

שלא אליו נשוב אלא להר סיני (אגרות ראי"ה מד),

אבל למה זה בהכרח מניח את ההנחה שהכל סובייקטיבי מצד הפרשנות,

בדומה לשימוש הפוסט-מודרני בביטוי 'הכל סובייקטיבי'?

לגבי ה'ישועות בקרוב בע''ה'- הישועה הכי גדולה תקרה כשנהיה מכבדים זה את זה

תלמידי ר' עקיבא לא נהגו כבוד כלפי לימוד התורה של האחר (כך ע"פ מהר"ל ומהרש"א),

ובודאי היו להם סיבות מספיק טובות למה הם לא הסכימו. ובכל זאת

וגם ל@והוא ישמיענו (לפני העריכה).

לא דנתי לרגע על תוכן הדברים של @אנונימי פלוס,

אלא על הדרך בה הם (לא ) הוסקו מדברי הרב.

הייתי מאוד ענייני, גם אם קצת ציני ותקיף,

ולא היה שום דבר אישי בביקורת.

לגופו של עניין נטו.

@אנונימי פלוס, אתה מספיק טוב כדי לומר דברים בשם עצמך,

אתה לא צריך להתחבא מאחורי פסקה ברב שלא אומרת את זה

אף אחד לא חשב שהתכוונת רעה, חלילה,

ומחילה אם נגרמו לך תחושות לא נעימות...

@מדרשיסטית20, לאדם מותר ללמוד תורה ולטעות,

הוא אפילו מצווה בכך (הקדמה לתפארת ישראל, והמכשלה הזאת וגו'),

ואין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם תחילה. מעולה. 

@חדשכאן, 

אדם צריך לנקות את עצמו לפני שהוא ניגש ללמוד תורה,

לנסות להיפתח ככל יכולתו כדי להבין מה ה' רוצה לומר פה.

אדם חייב להתרגל לשבור תבניות, ולבדוק את עצמו שוב ושוב.

האם קורה לכולנו שאנחנו מגיעים לתורה עם מטען ורואים אותו שם?

ברור! ועם זאת, העבודה היא להתנקות, להיטהר,

להיפתח להתחדשות שיש במקור החיים של התורה.

שנזכה..

אמרתי שאני אמור לגשת לסוגיא עם מינימום הנחות יסוד.

כמובן, אם למדתי את הסוגיא הקודמת ויש לי הנחות יסוד בדין יאוש / מוקצה,

למשל (סוגיות ארוכות שנבנות אחת על גבי חברתה),

נבוא איתם לסוגיא הבאה.

אבל!!! אהיה מוכן בכל רגע לנפץ או להחליף הנחה,

ואקבל שכר על הפרישה כמו על הדרישה.

"אמר אביי: אמרה לי אם: רביתיה דינוקא...

גדל פורתא תבורי מאני (רש"י: הפקיר לו כלים לשבר ולמלאות תאותו),

כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו

(רש"י: כלים סדוקים של חרס בדמים קלים) " (יומא פח, ב).

מעבר ל'מקור חז"לי לתאנטוס', יצר ההרס והמוות,

שמעתי בשם הרב טאו שליט"א,

שרבה נתן לבניו לשבור כלים כדי שיתרגלו לשבור תבניות חשיבה,

וכך להרחיב, לשכלל ולתאגר באופן תדיר את הכלים שלהם.

לא יודע אני קורא עברית ומנתח את מה שאני קורא.

ברור שיש לי הנחות יסוד וכיוונים שאני ממרחיב את הדברים לאיפה שאני רוצה לקחת אותם.

כל עוד לא עיוותתי את הדברים, למה לא לקחת אותם?

שאני יבין לפי ההנחת יסוד שלך - כשאדם מביא מקור הוא מתחבא מאחוריו?  - לא.

הבאת מקור בעניינים של אמונות ודעות (לא הלכתיים) זה נטו מבחינת הסגנון ולא מחייב כי אין אף אחד שיכול לחייב מה לחשוב.

יש דברים שגם אני יודע אותם, עצם זה שהפסקה שאני רואה מכניסה לי את מה שאני כבר יודע לתור הגדרות - זה אחלה של דבר. זה מאפשר להשתמש עם הידע שכבר היה לי באופן שימושי. זה נותן לי את התמונה הכללית ועושה לי סדר בראש.

בהקדמה לעין אי"ה הרב מחלק בין פירוש לביאור,

אבל יש מדרגה שלישית שהיא ה'טרמפ'.

לוקחים רעיון שיש לי, דוחפים אותו בכוח לתוך מקור,

ואז יוצא שהדברים שלי 'נשענים' על דברי הרב. פשש.. שכוייח.

כשאדם מביא מקור שטוען את הטענה שלו זה אחלה,

גם אני כמובן עושה את זה.

אבל צריך שהמקור יהיה קשור בוודאות לטענה,

ולא טוען משהו כללי כזה,

שאולי ביום עם ראות טובה יכול להזכיר לי בדל של צל של בחינה של התנוצצות של רעיון שיכול לרמוז לדברים שלי.

זה כמעט כמו לומר (ואני יוצא על רבנים, ספציפים, ידוע)

איך מתעלמים מכל התורה בגלל 2 פסוקים בספר ויקרא,

כי כל התורה אומרת אהבה וקבלת האחר,

אז זה ששני פסוקים אסרו משכב זכור לא מוציא מזה.

או כיוון שדרך ארץ קדמה לתורה, כלומר הנורמליות קדמה לתורה,

והנורמליות שהחברה מעורבת - קמ"ל התורה בעד חברה מעוברת.

נו בחייאת..

אני דן רק על סגנון הטענות ולא על התוכן.

יש היום סגנון שלם של 'לימוד אמונה', 

בו שני ביינישים יושבים מול ספר פתוח,

והם מברברים את כאבי הבטן שלהם לדעת.

בעיקר נחמד לעשות את זה בר' נחמן, 

כי ברור שמה שאני חושב הוא 'בחינת' החן והחשיבות,

או כל הנפצה אחרת.

זה לא לימוד תורה, זה מקסימום שחנ"ש מאולץ.

(יש לי השערה שזה קשור בניאו-שג"ריזם פוסט-מודרני,

אך טרם אימתתי זאת ואשמח לראיות בנושא)

השתדלתי להיות ענייני, גם אם מאוד מאוד ציני,

ואין לי בלבי עליך כלום, אח יקר ואהוב.

כנראה נישאר חלוקים.

מועדים לשמחה לגאולה שלמה!

מ'מחוזותי', כי בכל זאת אני יהודי פשוט ולא רואה את עצמי שייך לאיזה אליטה כלשהי, או מחוז כלשהו, ובכל זאת זו לא תופעה כזאת לא מוכרת..

בכל אופן, נראה לי שלא צריך להמשיך את הדיון ונישאר באי הסכמה (מעריך אותך.. פשוט לא כ"כ נעים לי להתווכח ). הרב לימד אותנו שאסור לזלזל בשום דבר חיובי, לא הרהור, לא רעיון כלשהו, לא מעשה; שום גחלת של קדושה אסור לכבות מעל המזבח. מבחינתי כל יהודי שלומד תורה זה קודש קודשים. כל השאר יבוא אח"כ

ולקרוא לדבר שהוא לא תורה בשם תורה,

זה להשקות צמאים בחומץ.

על זה באה כל המחאה

(ואני רחוק מלהיות קווניק קיצוני ונרגן).

בניסוח אחר: אם אין חפצו של אדם בתורת ה',

תורתו, דיליה, לא שווה הרבה, אם בכלל.

גילוי נאות:

הייתי לי אישית חברותא בספר מוסר,

בה עסקנו בכוונת תחילה סביב הנושאים שבספר,

וניסינו להבין איפה אנחנו מול הנושאים הללו.

חשבתי שזו הדרך בה אוכל לקיים את דברי הרב והרמח"ל,

לגבי עיון ביראת ה' היא חכמה וכתיבת ספר מוסר לעצמו.

כשלב שני זה נפלא!

כשלב ראשון זה כמעט אסון.

אשריך צדיק!

המתיקות שלך מעלה אצלי הרבה חיוכים

לכן איני רואה צורך להוסיף להגיב על התוכן של דבריך. כבר הגבתי עליהם.

אתה אומר שאני משתמש באופן ציני בדברים שהרב קוק כותב לצורך הרעיון שאני מביא - זה בודאי לא נכון ולא אמיתי אבל אין לי שום צורך להוכיח את זה כל עוד אתה לא מבסס את הדברים שלך. אתה מוזמן לבוא איתי לפרטי עך זה כי זאת לא המטרה של השרשור לדון על איך מתייחסים ללמיוד כתבים הראי"ה או כל אדם אחר.

באמת הדברים הנ"ל הם משמעותיים עבורי לא בגלל שהרב קוק כתב אותם אלא בגלל שאני חושב שהם נכונים.

אני משתמש בפלטפורמה של פסקה של הרב קוק בגלל שהוא כותב באופן ממש מדוייק ויפה וגורם לי לעורר את המחשבה.

אם מה שרצית זה להוריד את החותמת של "הרב קוק אמר" על הדברים שהבאתי - אז ממש תודה לך! הדברים שרציתי להביא הם משמעותיים (או שלא משמעותיים) בגלל שאני חושב שהם נכונים, לא בגלל שאדם כזה או אחר (גדול שיהיה) חשב אותם.

לא באתי לעצבן אף אחד, אם יש לך הערות על תוכן הדברים אשמח לשמוע

נ.ב - אולי באמת כדאי שאחדד את המטרה שלי שאני מביא דברים של הרב קוק. קיבלתי את התוכן של הערה שלך.

הרבה פה ראו להגיב לך על כך שכביכול ההאשמת אותי (לא באופן אישי כמובן) בצביעות. מלבד שזאת ההאשמה קשה, קשה לי לראות אפשרות רצינית לבחון את נכונותה (גם על כל משתמש אחר שכותב פה), לכן לא הייתי מרבה להשתמש בה.

הייתי מדייק מעט את המשפט האחרון - "לקבל הכרעות ע"י אמירות דתיות" - גם הביטוי עצמו לא נשמע טוב וגם לשלול אותו יכול להוביל לטעות. 

אולי אפשר לנסח זאת כך: לא להכריע בשאלות מעשיות עפ"י תפיסה אמונית מנותקת מציאות, ולקבל מוטיבציה מתפיסה שכלית-רציונלית, אלא להכריע עפ"י שיקולים הגיוניים ולקבל מוטיבציה מתפיסת עולם אמונית-כללית.

(זו בעצם החלוקה בכל החיים - בין המישור ההלכתי-מעשי ובין המישור האמוני-תפיסתי. לדעת ש"הכל לטובה" אבל גם "הנה אנכי נותן לפניך את הרע ואת הטוב, את החיים ואת המוות... ובחרת בחיים".)

ישנן שתי השקפות שונות והם עדיין שני השקפות שונות גם אחרי שאתה 'מאחד' אותם.

המהות של האיחוד לפי הבנתי היא ההבנה של האדם שגם אם מסתכל על הדבר מצדדים שונים, בסופו של דבר זה דבר אחד.

לעניינו - זה שאני מסתכל גם בהשקפה הרציונאלית וגם בהשקפה המיסתית - אני יודע ששניהם השקפות שונות שלי על העולם, אבל העולם עצמו  - הוא אותו עולם. מבחינה אובייקטיבית אמיתית לא שייכת חלוקה. בגלל שאנחנו סובייקטיבים מוגבלים אז אנחנו רואים צדדים שאנחנו לא יכולים לחבר בינהם עד הסוף.

רציתי בסופו להדגיש בסוף, שבסופו של דבר גם אם זה אחד, אנחנו מתנהלים בשני חשיבות שונות שאסור לערבב בניהם.

בנאדם לא מנהל משק בית או עסק כלכלח ע"פ אמירות דתיות, אל ע"פ דברים טכניים לכן אם בדברים טכניים שקשורים ללנ"ו הוא אומר הרבה אמירות דתיות ולא עושה את הדברים הטכניים כמו שעושים בכל דבר הוא פועל בצורה של מקדמת.

שאתה נמצא בעולם פרקטי אתה משתמש בחוקים של הפרקטיקה המסויימת שאתה עובד איתה. לא עם אמירות על השגחה וכולי. זאת הכוונה.

בפרקטיקה - יש מוקם רק להשקפה שיכלית.

להתייחסות לדבר כשלעצמו - יש מקום לעולם הנסתר ה'לא פרקטי'.

ודאי שהמוטיבציה צריכה לנבוע מעולם נסתר שמעל העולם המעשי.

אמירות דתיות הכוונה לתובנות לא פרקטיות אלא תובנות מאוד כלליות על השקפת עולם כללית שהיא בעיקר מקור למוטיבציה ולא כלי מעשי. יש תובנות שהם גם פרקטיות - מסכים.

החלוקה הזאת היא לא חלוקה ברורה, זאת סקאלה רחבה.

אני לא מבין למה את מתכוונת

אני חושב שהיא ממחישה ממש את מה שכתבתי.

'אמירות דתיות' - אין הכוונה שלי לזלזל בהם. אך כל אמירה דתית היא מאוד מאוד כללית. 

אם ננתח את הדברים שלך אז זה לא ברור מאליו שהאדם הוא א-להי. יש בו הרבה דברים מוגבלים. ז"א כדי להעמיד את הדברים שלך למעשה באופן מבורר את תצטרכי לסייג אותם להעמיד אותם במקומם.

לכן להגיד - "הכל זה השגחה פרטית" זה נכון, אבל דורש בירור. בלי עבודת הבירור - אני לא יכול לקחת את הדברים באופן פרקטי - כי אחרת אני אשתמש בהם באופן מעוות.

מלבד העניין של הבירור אני מקבל את דבריך.

צריך אמירות מבוררות בלי קשר אם הם דתיות או לא. להיפך אמירות דתיות מבוררות הם ברכה גדולה. 

הנשמה היא חלק א-לוה ממעל. הגוף הוא חומרי גשמי.

במתח הזה שבין שני החלקים הללו יוצר את מה נקרא אדם, למיטב הבנתי.

כדי לדעת מה אני צריך לברר מה אני, זהו.. לא?

שכדי שלתכונה הא-להית שאת מדברת עליה תהיה השלכה פרקטית צריך להתבונן ביחס שלה לגוף. איך הגוף יוכל לשמש ע"פ דרכו את הנשמה הא-להית.

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.