לאחרונה התחלתי ללמוד מסילת ישרים ועלו לי כמה שאלות...
אשמח לשתף אתכם בשתיים מהם;
1.
בפרק ב, לאחר שהרמח"ל מרבה לדבר מעניין מידת הזהירות, הוא מסיים את הפרק במילים אלו:
"...וחכמינו ז"ל אמרו: כל השם ארחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא. ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכחו לינצל אלולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו וגו'. אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו...."
- כלומר, חובה להשתדל בענייני יראת שמיים, אבל לא ההשתדלות עצמה מועילה אלא עזרת הקב"ה הבאה בעקבות ההשתדלות.
דברים דומים הוא אומר בסוף פרק כ"א לגבי ההשתדלות בעניין הפרנסה:
"על כן אמרו: יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה, אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".
ועכשיו שאלתי היא, איך דברי הרמח"ל עומדים ביחס לחלוקה של חז"ל בין יראת שמיים לשאר דברים? הרי "הכל בידי שמיים חוץ מיר"ש", ואליבא דהרמח"ל, מאי שנא בין יראת שמיים לבין השתדלות על הפרנסה? - בשניהם יש להשתדל, ובשניהם ההשתדלות עצמה לא מועילה אלא רק עזרת הקב"ה שבאה בעקבותיה.
2.
הרמח"ל כותב בהקדמה שתכלית האדם (ולכאורה זוהי "חובתו אשר הוא מתעלם ממנה") היא - להתענג על זיו שכינתו, ושמקום זה הוא רק בעוה"ב וכו'.
האם הרב זצ"ל שמרבה לדבר מענייני הקדושה שבטבע וכו' חולק על זה? כי מדברי הרב אולי אפשר להבין שלרומם את הטבע זה עניין תכליתי (ולא רק כאמצעי להגיע לעולם הבא, כרמח"ל). אשמח לפירוט.
)