נבראה הבריאה בששה ימים
ובשביעי מנוחה
ושוב עשיה ושוב מנוחה...
ושוב ששה ושוב שבע...
עד לקראת האלף השביעי שכולו מנוחה.
ובינתיים, בתוך הששה ימים
ובתוך הששה אלפים
ניתנה תורה ליום הששי בסיוון
תורה
מעל ה49, מעל השבע, מעל ה"טבע"
שנחתה לתוך "עולם הזה"
ליום הששי בסיוון בדווקא
שנעצור ממירוץ עולם הזה
שנדע ונתחבר למה שמעל הטבע גם בזמן הטבע,
לתורה שמעלה אותנו מציר המוח והזמן הארעי האנושי,
לטהר אותנו מזוהמת הנחש, לחבר אותנו לנצח
"חיי עולם נטע בתוכנו"
ה"נבדל" שמעל הטבע, "הכתר", שורה עלינו כשאנו בעצירה
ללא מצוה מיוחדת מהתורה, מלבד אכילה ושמחה.
קצרנו קצירנו, אסמינו מלאים
רק לעצור
בעצרת
ולשמוח בכל הטוב
בגן עדן של פירות ושפע
רמב"ם הלכות ביכורים:
"המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא
שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג" (-עד סוכות, כולל "בין המיצרים" אגב, שרק ממעטים בשמחה...)
עצירה נעימה ושמחה 
