כִּי תִשְׂטֶה - המוסר שמאחורי איסורי עריות
פורסם ב 24/06/2019 08:36:20
איסורי העריות וביאות אסורות נתפסים בעיני רבים כגזירות ללא טעם מובן. לא ברור מדוע אוסרת התורה על יחסים ונישואין בין קרובי משפחה מסוימים, יחסים חד מיניים וכדומה. לכאורה, כל עוד הדברים נעשים בהסכמה הדדית ואינם פוגעים באף אחד, איזו בעיה יש בהם? האדם הדתי יכול לקבל אותם כחלק מהמצוות הבלתי מובנות, כמו איסורי אכילה, כלאיים וכדומה, מתוך אמונה שה' ציווה עליהם מסיבות שאינן ידועות לנו. אולם אם כך, לא ניתן יהיה לשכנע את מי שאינו מאמין שיש משהו רע במעשים כאלה, או אפילו לנמק אותם עבור המאמין הנבוך. מאידך גיסא, גם אנשים רבים שאינם דתיים מזדהים לפחות עם חלק מאיסורי העריות (כמו מה שמכונה היום "גילוי עריות", יחסים בתוך המשפחה), וחשים אינטואיטיבית שמעשים כאלה הם שליליים, אבל מתקשים להסביר מה בעצם הבעיה איתם. הפקעת איסורי העריות מתחום המוסר האנושי, והפיכתם ל"גזירות מלך" בלבד, מובילה במהירות לכרסום בחומרתם עד לפריצתם המלאה.
במאמר זה אנסה להראות איך בכל זאת קיימת תשתית מוסרית ביסודם של איסורי עריות, שניתן להבינה ולהזדהות איתה. כמו כל מערכת מוסרית, אי אפשר "להוכיח" אותה, או לשכנע בה מישהו שלגמרי אינו מזדהה איתה. באותה מידה גם אי אפשר להוכיח את קיומן של "זכויות אדם" או "חובות מוסריות" בכלל; אי אפשר להסביר בצורה משכנעת למה "אסור לפגוע בזולת", חוץ מפניה לאינטרס האישי בנוסח "אל תפגע באחרים כדי שלא יפגעו בך" (מה שבמקרים רבים לא רלוונטי). אף על פי כן, כאשר קיימים ערכים שאנשים רבים מוצאים בתוכם הזדהות אינטואיטיבית איתם, הרי שניתן לחנך לפיהם, להסביר אותם ולנסות לשכנע לפחות חלק מהאנשים.
לשם ההבהרה, המושג "איסורי עריות" או "גילוי עריות" במאמר זה מתייחס לכל הביאות האסורות לפי התורה, לא רק למשמעות המצומצמת בה הוא משמש כיום.
מוסר - הסדר הנכון של המציאות
טענתי היא שכל המעשים הנכללים באיסורי עריות, אינם מוסריים. כדי להסביר זאת עלינו להבין תחילה מהו מוסר.
בתפיסה המינימליסטית, הרווחת כיום, מצטמצם המוסר לנקודה אחת: אל תפגע באחרים. כאשר רוצים לברר האם מעשה מסוים הוא מוסרי או לא, השאלה היחידה הנשאלת היא: האם הוא פוגע במישהו? אם כן, יש מקום לשקול תועלת מול נזק, פרט מול כלל, טווח קצר מול ארוך וכדומה. אם לא - אז אין שום בעיה עם המעשה. גישה תועלתנית זו, המודדת את מוסריותם של מעשים רק לפי תוצאותיהם ורק לפי מידת ההנאה או הסבל שהם גורמים, היא השולטת כיום בשיח הציבורי. במסגרת גישה זו, באמת קשה לראות מה יכול להיות לא מוסרי באיסורי עריות, ולכן המתנגדים לצורות מסוימות שלהם מנסים לנמק את התנגדותם בצורה תועלתנית (למשל, נישואים בין קרובים יכולים להוביל לניצול, לילדים פגומים גנטית וכדומה). רוב ההתנגדויות הללו ניתנות להפרכה בקלות, ולכן איסורים רבים אכן נשחקים ומתפוררים, כפי שקרה לאיסור על משכב זכור.
לעומת זאת, ניתן להציע מערכת מוסרית רחבה יותר, שאינה מוגבלת לשאלה "האם זה פוגע במישהו" ואינה רואה את עניינו של המוסר רק בריבוי הנאה ומיעוט סבל. לפי מערכת חלופית זו, קיים סדר אידיאלי של המציאות, אופן מסוים בו היא אמורה להתנהל - "כך צריך להיות"; ומוסריותם של מעשים נקבעת לפי מידת התאמתם לסדר אידיאלי זה. מעשה הוא מוסרי אם הוא תואם לסדר הנכון של המציאות, והוא לא מוסרי אם הוא חורג ממנו. זו היתה גישתם של אריסטו, אפלטון, קונפוציוס והוגים אחרים. אריסטו טען שלכל דבר שקיים במציאות יש ייעוד מסוים, והטוב הוא מימושו של אותו ייעוד. למשל, סוס טוב הוא סוס שרץ מהר, סכין טוב הוא סכין שחותך היטב, וכן הלאה. לעומת זאת, שימוש בדבר מה מסוים באופן מנוגד לייעודו, הוא רע.
אפשר להשוות זאת לאסתטיקה: אסתטיקה פירושה סדר מסוים של הדברים, שילובים, סימטריות ואיזונים מסוימים. כאשר אדם בעל חוש אסתטי רוצה לעצב חדר, בגדים וכדומה, הוא רואה לנגד עיניו את הסדר הנכון בו הם אמורים להיות, ומנסה להתאים את המציאות לציור האידיאי הזה. אי אפשר להוכיח את ההנחיות האסתטיות, או להסביר אותן למי שמשולל חוש אסתטי; אדם כזה לא יבין למה שילוב מסוים של צבעים הוא "מקסים", ואילו שינוי קל בגוונים שלהם הוא "זוועה"; למה הרהיטים צריכים להיות בזווית כזו ולא אחרת, וכדומה. אי אפשר להצביע על תועלת או נזק שנובעים מכך. למרות זאת, אנשים רבים ניחנו בחוש אסתטי במידה זו או אחרת, ובאמצעותו הם חשים אינטואיטיבית את הסדר הראוי והנכון ומנסים לממש אותו במציאות.
כך בדיוק חשים גם אנשים בעלי חוש מוסרי מפותח ביחס לתחומים שונים בחיים, ביניהם איסורי עריות. הם לא בוחנים אותם רק לפי השאלה "האם זה פוגע במישהו", אלא "האם זה תואם לסדר האידיאלי". ומבחינתם, יש דברים שנתפסים כצורמים ומזעזעים בעליל, כמו למקם את האסלה באמצע הסלון. אפשר להסביר עד מחר למה עשיית צרכים היא עניין טבעי, ושהסלידה מהריחות שלהם היא רק הבניה חברתית, ושעם קצת חיטוי אפשר למנוע זיהום וכן הלאה - אבל לכל אדם בריא בנפשו ברור שזה לגמרי לא שייך! מיקומה של האסלה הוא לא באמצע הסלון. לא כך אמור להיות הסדר הנכון של הדברים.
בדומה לכך, ניתן לראות שצורות חיים מסוימות נראות לנו שגויות ובלתי ראויות, גם אם אינן פוגעות באף אחד. לדוגמא, אדם המבלה את כל חייו כשהוא שותה לשוכרה ייתפס כמתנהג בצורה לא ראויה, גם אם יש לו מספיק כסף כך שאינו צריך לדאוג לפרנסתו, וגם אם הוא לא נוהג ולא יעשה שום תאונת דרכים. ברור לנו שהחיים האנושיים הנכונים אמורים להכיל יותר מאשר שתיה לשוכרה, אפילו אם היא לא פוגעת באף אחד. כך גם נתפסים בעינינו דברים כמו קניבליזם או נקרופיליה - זו פשוט לא הדרך הנכונה להתייחס בה למתים. אי אפשר להוכיח את הדברים, כשם שאי אפשר להוכיח ש"להיות אגואיסט זה רע" - אנשים פשוט חשים כך.
(אפשר לטעון שהעדפות אסתטיות הן עניין סובייקטיבי; אפשר גם לטעון כך על העדפות מוסריות. אבל אפשר גם לומר שלא, שהן אכן משקפות סדר אידיאי אובייקטיבי. איני בא כאן לשכנע או להוכיח, אלא להסביר את העמדה הסוברת כך.)
הסדר הנכון של המיניות
מה שנכון לגבי עיצוב הסלון, נכון פי כמה וכמה לגבי עיצוב חיי האדם והחברה האנושית. יצר המין נתפס מאז ומעולם כגורם טעון ומלא מתח, שיש להסדיר אותו ולא לתת לו להשתולל בחופשיות. בכל חברה קיימים טאבויים ומגבלות סביב יחסי מין, שעיקרם הסדרת מסגרת נישואין בין איש לאישה, ואיסורים על יחסים בין קרובים מסוימים (הפרטים משתנים בין חברה לחברה). זאת מתוך הכרה בכך, שיחסי מין אינם סתם פעולה גופנית כמו אכילה או ספורט; הם נוגעים עמוק בנפש האדם ובנשמתו, מעצבים את היחסים בין בני אדם, את מבנה התא המשפחתי, ולמעשה את דמותה של החברה כולה. הדרך להסדיר אותם היא אפוא לא רק באמצעות השאלה "האם זה פוגע במישהו", אלא בשאלה "האם זה תואם לסדר הנכון של המציאות" (להרחבה עיינו במאמר לא אנחנו לא חיות - על מיניות ומוסר).
אבל למה צורות מסוימים של יחסים אינן נכונות? מה עומד מאחורי הסדר הזה? על כך כתב הלל צייטלין דברים מאלפים, בספרו "אל"ף בי"ת של יהדות":
אני תמה מה ראו אחדים מחכמי ישראל החשובים (כמו רמב"ם במורה נבוכים חלק ג פרק מט) לבדות מלבם טעמים לאיסורי עריות, ואחרים אומרים (כמו רמב"ן, ויקרא י"ח, ו) שאת איסורי עריות ניתן להבהיר רק על פי סוד, שעה שהתורה עצמה מסבירה את טעמה האמתי בשפה ברורה ופשוטה.
התורה אומרת בפשטות: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה - אמך הִוא לא תגלה ערותה", "ערות אשת אביך לא תגלה - ערות אביך הִוא", "ערות בת אשת אביך מולדת אביך - אחותך הִוא לא תגלה ערותה", וכך כל שאר העריות כסדרן, כאשר המחצית השנייה של הפסוק מפרשת טעמה של מחציתה הראשונה. אם האישה היא אמך או אחותך וכיוצא בזה אסור לך לקיים אתה יחסי-מין. אם אתה מקיים קשרי מין עם אחותך או עם קרובה אחרת שהתורה מונה, אתה מעליב את האחות שבאחותך, אתה פוגע בכבוד הקרובה שבקרובת משפחתך. אם אתה ניגש אל אישה מתוך תאווה ותשוקה מינית, לא ייתכן עוד שתתייחס אליה בכבוד האמתי והראוי לה (...) התשוקה המינית רואה באישה חפץ, אמצעי, שעשוע, ולא אישיות שלה חיים משלה ותשוקות משלה. כאשר טולסטוי מלמד את האדם שלא יתייחס אל אישה מתוך הרהורי עברה ותאווה מינית, כאילו אמר לו לראות בכל אישה את אחותו. במקום שקיימת אהבת-אדם באשר הוא אדם, אין מקום ליחסי-חטא ותאווה (...) על כן הפעילה התורה עיקרון זה בכל חומרתו רק במקום שיכלה להפעילו. היא הפעילה אותו לגבי עריות. יראה האדם בקרובי משפחתו בני-אדם בלבד ולא אמצעי לסיפוק תאוותיו המיניות.
התורה רואה לפניה שלושה סוגים של קרובות-משפחה: ישנן קרובות שנאסרו כדי שלא לפגוע בכבוד אישיותן ('אמך הִוא', 'אחותך הִוא' וכו'), אחרות נאסרו, מפני שהאישיות של בני-אדם נוספים נפגעת על ידי כך ('ערות אביך הִוא', 'שאר אביך הִוא' וכו'), עוד אחרות נאסרו, מפני שיש בכך משום חטא הפוגע באישיותו של האדם עצמו ('ערותך הנה').
אחרי כל אישה שנאסרה, מטעימה התורה בשפה ברורה למדי את משמעות האיסור: 'אחותך הִוא', 'שאר אביך הִוא', 'ערותך הִוא', כאילו אמרה: במקום שאתה חייב לקיים קשר ידידותי טהור, אסור לך לקיים יחסי-מין. למה, אם כן, לבקש טעמים בדויים מן הלב, כאשר התורה עצמה מבהירה את טעמיה במילים קצרות, ברורות, פשוטות? כלום אין זה ברור, שזאת ורק זאת הייתה כוונת התורה? וכל אותם חצאי פסוקי, כפי שהובנו עד כה, כלום אין הם אלא חזרות שלא לצורך?
במילים אחרות, האופן בו אמורים בני אדם להתייחס אחד לשני נקבע לפי הסדר הנכון של המציאות. אינם דומים היחסים בין אב לבן ליחסים בין שני חברים, ואילו היחסים בין אח ואחות אינם דומים לקשר בין איש לאשתו. כלפי כל אדם יש לנהוג בצורה המתאימה. צייטלין עומד על כך, שבכל קיום יחסי מין יש היבט מסוים של השפלה כלפי הזולת, של שימוש בו כחפץ לסיפוק התאווה הגופנית האישית.
אין הכוונה שיחסי מין הם משהו רע או מגונה שכולו רק תאווה וסיפוק עצמי; ודאי שכאשר הללו נעשים כראוי בין איש לאשתו, מתוך אהבה הדדית, הרי הם בגדר מצווה ויכולה להיות בהם אף קדושה. אף על פי כן, אי אפשר להכחיש שיש בהם גם היבט ייצרי וחתירה להנאה אישית. רבים, לדבריו, אינם מוכנים להודות בכך, אולם הדברים ברורים למי שמסתכל עליהם בעיניים צלולות.
כך אמרו גם חכמים במדרש (ויקרא רבה, יד, ה):
"הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי" רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני? והלא לא נתכוון אלא להנאתו! תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן.
יחסי האישות עצמם אינם עוון - אבל יש בהם "צד אחד מעוון", שהוא השימוש בזולת להנאה אישית, שגם חסיד שבחסידים אינו נקי מכך. זו אינה סיבה להתנזר לגמרי, שכן הדבר יביא להפסק קיומה של האנושות, אבל לכל הפחות יש לשמור על כבודן של אותן קרובות משפחה, שהיחסים בינינו לבינן אמורים להיות מושתתים על קרבה אחרת, שונה מזו שבין איש לאשתו.
העובדה שבדרך הטבע אין אדם נמשך לאחותו או לאמו, היא ברכה גדולה: היא מאפשרת לבנים ובנות ליצור ביניהם קשר עמוק, הדדי ומכבד, שאינו מוכתם בתאווה גופנית. באמצעות קרובות משפחתו, יכול אדם להתוודע לאופיין של בנות המין השני, לשוחח איתן שיחות נפש, לשמוע את נקודת המבט שלהן על המציאות - כל זה בלי הסחת הדעת הייצרית הנלווית בהכרח לקשר עם אישה אחרת. כל זה נכון כמובן גם לצד השני, לביטחון ולנינוחות שיכולות בנות לחוש בחברת אחיהן או אביהן, ולשיתוף שהן יכולות לחלוק איתן מבלי שיצטרכו לחשוש שהללו חושקים בגופן (להוציא מקרים חריגים של סוטים, שהם מיעוט קטן). זהו למעשה המקום בו אהבה אפלטונית יכולה לפרוח בטהרתה. ברגע שייפרצו גבולות אלה, ואנשים יתרגלו לראות גם את קרובותיהם וקרוביהן כאובייקטים מיניים, תאבד כל צורת הקשרים הללו בין בני אדם. לא יהיה עוד מקום לאהבה אפלטונית, לקשרים שכל עניינם הוא הנפש והרגש, משום שברקע ירחף תמיד צלה של המשיכה הגופנית. וברגע שזו תתממש, יירמס כבודם של שני הצדדים, ולעולם לא יראו עוד זה את זו באותה צורה. הסדר הנכון יופר, ומשהו יקר מאד יאבד לאנושות, קורבן על מזבח היצר התובעני שאינו מוכן להכיר בסדרים או גבולות מלבד מימוש תאוותו.
לא רק כבודם האישי של אותם אנשים ייפגע במציאות כזו, אלא גם התא המשפחתי כולו יתערער - תארו לעצמכם משפחה בה האחים השונים מתחרים ביניהם מי ישכב עם האחות ומתי ("עכשיו תורי!"), או בה הבן מממש את "תסביך אדיפוס" שלו ושוכב עם אמו. המשפחה היא הגרעין של החברה, והריסתה בצורה כזו יכולה להוביל במהרה להרס דמותה של החברה כולה; לאו דווקא הרס פיזי במובן התועלתני של המושג - יתכן שהכלכלה תמשיך לפרוח - אלא הרס הסדר הנכון של הדברים, האסתטיקה המוסרית שלהם. האדם אינו רק מכונת הנאות, והחברה האנושית אמורה לבטא יותר מאשר רדיפת תענוגות הדוניסטית (כפי שממחיש הספר הדיסטופי "עולם חדש מופלא", המתאר חברה מנוונת חסרת גבולות מוסריים). לא צריך לחפש "במי זה פוגע". זה פשוט שגוי ומעוות, כמו האסלה בסלון.
כך כתב הרב קוק (קובץ ו, פסקה סח):
אהבת הקרובים ואהבת אשה, הם שני מיני אהבה שאסורים שייגעו זה בזה, כי כל אחד מקלקל את חברו בהיותו נוגע בנפש וביסוד העולם. זורמות הן אלה שתי האהבות כל אחת במסלולה המיוחד, והן על ידי שיתוף השפעתן בונות את העולם. וכשהן באות בערבוביא, באופן שאי אפשר לכל אחת מהנה להתפשט כראוי, עוצרות הן את כל טוב העולם, וממלאות חשיכה את הנפש ואת העולם, וכֹחות הדין והזעם מתפרצים בטומאה רבה וקצף נורא לשבר ולכלות. וזהו סוד איסור עריות שאר בשר.
יחסים חד-מיניים
הדברים ברורים עוד יותר כאשר מדובר ביחסים חד-מיניים. גם לקשר בין גבר לגבר, או בין אישה לאישה, יש צורה נכונה מסוימת, שאינה דומה לקשר שבין איש ואישה; קיום יחסי מין בין שני גברים פוגע בצורת הקשר הנכונה, משפיל את שניהם ואינו מכבד אותם. הגבר מטבעו אמור להיות הכובש, הדומיננטי, המוביל; כאשר הוא נבעל כאישה, נעשה בו דבר המנוגד לטבעו, וזוהי עבורו השפלה גדולה ופגיעה באישיותו - גם אם אינו מרגיש כך. הרי איננו מדברים כאן על תחושות סבל ופגיעה, אלא על פגיעה בסדרם הנכון של הדברים. בדומה לכך, גם אישה זונה הנבעלת לגברים רבים עוברת השפלה ופגיעה בכבודה, אפילו אם היא בוחרת במקצוע זה מרצונה החופשי, ללא שום לחץ, ואף נהנית ממנו. זו פשוט לא הצורה הנכונה בה אמורים להתייחס לאישה. על אותה הדרך, גבר הנבעל לגבר אחר או הבועל אותו, משפיל ומושפל בכך, אפילו אם הוא נהנה מהמעשה. זה עיוות של הסדר הנכון.
אין צורך להתאמץ הרבה כדי לראות עד כמה יחסים הומוסקסואליים מנוגדים לסדר הנכון של הדברים. כפי שראינו לעיל, לפי אריסטו לכל דבר בעולם יש תכלית, כאשר הטוב מתבטא במימוש אותה תכלית, והרע בפעולה המנוגדת לה. התבוננות פשוטה באברי המין האנושיים מראה לנו מהי תכליתם - הולדה ורבייה, כמובן. אברי המין הגבריים והנשיים בנויים בצורה כזו שהם מתאימים זה לזה, ושקיום יחסים ביניהם יוביל בסופו של דבר להריון ולידה. ההנאה מהמעשה אינה התכלית, אלא נועדה כדי להמריץ אנשים להזדווג ולהוליד; ומכיוון שהנשים בזמן ההיריון ולאחר הלידה הן מוגבלות, וכך גם ילדים קטנים, נדרשת מסגרת של נישואין בה מתחייב הגבר לדאוג לאשתו ולילדיו, במקום לעזוב את האישה לאחר שסיפק את ייצרו. כל זה הוא הסדר הנכון של הדברים. אין זה אומר שכל זיווג חייב להוביל בהכרח להריון, או שזיווג שאינו מוביל להריון הוא בלתי מוסרי, כל עוד נשמרת המסגרת הכללית בה היחסים מתקיימים בין איש לאישה למטרת קיום משפחה, כך שנשמרת תכלית המציאות. במסגרת משפחה, יכולים בעל ואישה לקיים יחסים גם לשם חיזוק הקשר והאהבה ביניהם, או לדחות הריון משיקולים בריאותיים או כלכליים. אם זוג מתחתן מלכתחילה שלא על מנת להוליד ילדים (ודאי כאשר נעשים לשם כך צעדים כמו קשירת חצוצרות), זה באמת בעייתי מבחינה מוסרית, וכך גם קיום יחסים שלא במסגרת חתונה והתחייבות.
לעומת זאת, יחסים הומוסקסואליים מהווים שימוש ביצר המין ובאברי המין באופן מנוגד לחלוטין לזה שלשמו נבראו - לא כדי להוליד, או ליצור משפחה שבסופו של דבר תוליד ילדים, אלא אך ורק לשם ההנאה שבכך. אין צורך לומר שגם פי הטבעת לא נוצר כדי שיכניסו לתוכו אברי מין, אלא כדי לפנות צואה מהגוף (וכן, גם בין איש לאשתו זיווג "שלא כדרכה" נחשב מכוער, אולם מכיוון שהוא חלק מהמסגרת הכללית של זיווג בין איש לאשתו זה פחות חמור). כמובן, מותר להשתמש באברי הגוף באופן שאינו תכליתם העיקרית - למשל, להשעין ידיות של משקפיים על האוזניים, או להחזיק מסמרים בשיניים; אבל כאשר מדובר לא סתם בשימוש צדדי שנוסף על התכלית העיקרית, אלא באופן שמנוגד לה לגמרי - ברור שמעשה כזה מנוגד לסדר הראוי, ולכן אינו מוסרי.
יחסים הומוסקסואליים הם בלתי מוסריים אפוא משום שהם חורגים מהסדר הנכון של המציאות, הן מבחינת סוג הקשר הראוי בין גבר לגבר או אשה לאשה, והן מבחינת שימוש באברי הגוף באופן המנוגד לתכליתם. אין זה משנה אם הם נעשים באופן ייצרי ומזדמן, או במסגרת קשר ארוך ומלא אהבה הדדית. שני גברים או שתי נשים יכולים להיות חברים טובים וידידי נפש, אבל לא להיות זוג, להתחתן או להיחשב למשפחה. אפשר לומר מילים כאלה, אבל אין להן משמעות, בדיוק כמו שאי אפשר להתחתן עם עמוד חשמל. העולם נברא כך שרק גבר ואישה יכולים להוליד ילדים, וממילא רק הם יכולים להתחתן ולהיחשב משפחה. כל דבר אחר מנוגד לטבע ולסדר הנכון. (להרחבה על כל העניין הזה, ולתגובות לביקורות נוספות שניתן להעלות נגד הטיעון, עיינו בספרו של אדוארד פסר, The Last Superstition, בפרק "Natural Law").
סיכום
אדגיש שוב, כל הדברים הללו לא נועדו להוכיח שאיסורי עריות או משכב זכור הם לא מוסריים, או לשכנע את מי שחולק על כך מכל וכל. אותם חולקים ידחו מן הסתם את הטענה לפיה קיים סדר נכון של המציאות, או לפחות את היומרה לקבוע מהו. כדי להראות שאכן קיים סדר כזה, וכיצד ניתן לקבוע מהו, דרושה עבודה נוספת. הדברים נועדו עבור אלה שחשים התנגדות אינטואיטיבית לאיסורי העריות למיניהם, אך לא יודעים להסביר מה הבעיה בהם; ברגע שמניחים שישנו סדר נכון למציאות, שלפיו נקבע המוסר, ולא מצטמצמים לשאלה "במי זה פוגע" - קל להראות כיצד יחסים אסורים פוגמים בסדר הנכון הזה, וממילא אינם מוסריים. ובתור יהודים מאמינים, אין כל קושי להאמין שה' אכן הורה לנו את הסדר הנכון באמצעות התורה, כך שהאיסורים המופיעים בה אינם רק גזירת מלך בלי טעם, אלא נועדו באמת לשמור על הצורה הנכונה של המציאות, על כבודם של בני האדם ועל הקשרים הרצויים ביניהם.
משה רט
