אתה מבין שאפילו אם הייתם רק חמישים במספר, כבר מדובר על 7500 ש"ח, דהיינו כעשרים אחוז מעלות הטיול ההוא?
לעצם העניין, אתה כמובן לא אשם בדבר וגם חלילה לא ההורים אם אכן הבעיה הכלכלית היתה כה חריפה ש - 150 ש"ח לא היה באפשרותם לתת. אך עליך לדעת שהמגזר הדתי לאומי אינו מבין ואינו מפנים כלל את הבעיות הכלכליות החריפות באוכלוסיית ישראל, הנהגתו אטומה להן לחלוטין והעוני פשוט אינו בראש מעייניהן, כולל ברמת ההנהלה של מערכות החינוך.

ובוודאי לא ניקח דוגמאות מהחילונים (אם כי ניקור עיניים קיים בכל מגזר).
היתה להבנתי צריכה להיות ציפייה גדולה ויוקדת בחברה הדתית להבנת העוני, ואין המצב כך.

לא זכיתי ללמוד באולפנה או תיכון בנות של החמ"ד, למדתי בתיכון ממלכתי מעורב.

8 שנים אחורה אם אני מחשבת נכון, היה את ה"נשף" , גרתי במקום שנחשב כמקום פריפריאלי

ורוב האוכלוסיה לא היתה מבוססת, חוץ מכמה בנות/בנים של כל מיני שהצליחו בתחום העסקי

של מכולות משגשגות, קבלנות בניין, בסטה ריווחית בשוק. אפילו חלק (פחות מחצי) המורות עד שהכריחו אותן

לא הלכו לעשות השלמה מתעודת הוראה בלבד לB.E.D במכללה כי לא עניין אותן לא ללמוד ולא ללמד.

משכבה של 4 כיתות עיוני , 1 כיתת מצטיינים, 1 מב"ר ו1 משהו בנוסח תשתדלו לבוא לבית ספר

כדי לא להסתובב ברחוב ואם תרצו לגשת לבגרות נקטוף לכם את הירח.השקיעו בהם מאוד שהלוואי על הכיתות האחרות.

ה"נשף" היה סך הכל חצר כזו באיזור תעשייה תחת כיפת השמיים בלי מקום סגור להיכנס אם צריך ושירותים טינופת.

לקחתי שמלה מאחותי שקנתה ל"נשף" שלה (עד אז היא לא לבשה שמלה והפעם הבאה שלבשה שמלה היה בחתונה שלה 10 שנים אחרי וגם אותה היא שנוררה מאיזו חברה שלה שקנתה ולא שכרה) כי בשביל מה בדיוק להוציא עוד כסף על שמלה סתם.

בחצר הקטנה הזו היה יותר מידי אלכוהול ומעט מידי אוכל, כמעט כלום, ובטח שלא מלצרים כמו באולם, היתה עמדה עם אוכל כמו ביום הולדת בבית ספר יסודי, ביסלי במבה דוריטוס וכאלה, מיץ פריגת, הדבר הכי מלהיב שהיה שם זה היה אדממה- פולי סויה טריים (לא שותה אף פעם, בקידוש תמיד יש תירוש, אבל אני יודעת שזה רע לשתות על בטן ריקה) חברה של חברה שלי איפרה אותי ולא רצתה כסף, נערה שאוהבת איפור ורצתה להכין תיק עבודות והיא גם עשתה לי פן על הדרך שהחזיק שעה ורבע אבל מה אכפת לי. וחברות שלי לא עשו יותר ממני . אז נכון שהייתי בכיתת החננות של המצטיינים אבל גם בכיתות אחרות לא ירדו מהפסים בהקשר ל"נשף".

כן, קניתי נעלי עקב, רק לא ידעתי שאי אפשר ללכת איתן על הדשא אז פשוט הלכתי יחפה עם הנעליים בשקית. זו לא התנהגות מייצגת, מי שבאה עם עקבים לא הלכה איתם ביד, אבל לא היה לי אכפת. הייתי היחידה בשכבה שנעלה קבוע טבע נאות (שני פסים חום, מכוער, אבל הצבעוניות והמיוחדות עלו יותר מידי, לא שורפת 400 שקל על זוג כפכפים, זה היה לי משהו כמו 20 שעות בייביסיטר) הרגשתי הכי יפה כשנוח לי ושיקפצו. וגם את הנעלי עקב קניתי בסקופ במבצע של 30 ש"ח לזוג.

בקיצור לעניינינו, לא היו ריקודים או די ג'יי מקצועי, אחד התלמידים היה אחרי על המוזיקה , היו לקראת הסוף מעגלי "אחים אחים שמחה שמחה שמחה" ( למי שלא מכיר זה שמים ידיים כל אחד על הכתף של השני וצועקים אחים אחים שמחה שמחה שמחה) לא מורכב ולא צריך מוזיקת רקע. ובטח שלא היה צלם וידאו.

ואז שידרו בטלוויזיה כתבה על נשף בסביון וכולנו היינו בשוק מהלימוזינה והתסרוקות והביזבוז הזה.

ללכת למספרה עבור הנשף זה היה נחשב להגזמה. זה ספציפית השתנה בשנים האחרונות גם אצלנו. אבל לא הרבה השתנה, גם היום אף אחד לא בא בלימוזינה, ירידה ממסוק זו הזיה, האולם זה לא אולם פאר אלא סוג של דשא כמו שהיה לנו, אין "סעודת מצווה", יש יותר מידי אלכוהול וזה רע וגרוע וזה היה גם כשהייתי ולא החמיר. עדיין יש נישנושים של גן ילדים עם בסלה ובימבי ואדממה זה הדבר הכי מרגש שיש שם, הוסיפו שידרוג מטורף של בוטנים קלויים ומכונת אייס קפה כמו בקופיקס, תמיד יש אבא/דוד\אח/בן דוד שיש לו איזו פיצוציה/קיוסק/משהו בסיגנון קופיקס ומשאיל את המכונה לערב.

באים להיפרד מהחברים לפני הגיוס לצה"ל/ש"ל ולשמוח (היינו כמה בעלות ובעלי תשובה בשכבה, חלק הלכו לש"ל חלק התחרדו והלכו למדרשייה עם לינה, חלק הלכו למכינה ציונית דתית לפני גיוס וחלק לישיבה חרדית) ו הדבר היחיד שגרוע זה ששותים יותר מידי, בעיקר הבנים,

למרות שהרבה מהבנים לא נוגעים או ששמים 2 סי סי וודקה על כוס מיץ תפוזים מלאה סתם כדי לתבל את המיץ.

כל תלמיד שילם 100 ש"ח בערך על הערב הזה וזה לא בתים של 8 ילדים אבל 5 כן . רובנו עבדנו אחר"צ ו100 זה לא היה כל כך הרבה.

וה-4 לא ברור

בפרשה הם היו בחברון.  

לא בקרית ארבע. 

קרית ארבע זה השם השני של חברוןף לפי התורה והנך

3 ילידי הענק, הם לא ראו את אבא שלהם?

חוץ מלצייר את תלמי יווני עם תלמים

יכולתי כבר לבקש? ג'לביה?

כמו שרואים מציורי יהודים בלכיש מבית ראשון, מנינוה.

כאפיה זה כנראה רק למדבר ערב שם השמש חזקה יותר ולא רוצים להשרף בעורף

@משה  אולי תרצה להשתמש בזה

לכל מיני שטויות מצחיקות

רוצה לקרוא?

זו הסקיצה השניה או השלישית (אשמח להערות והארות... לשיפור)

ילדה קטנה שבתוכי 

אל תעלבי אל תיפגעי

אני צריך אותך כמו מים 

בואי נשב בחוץ מול זריחת השמיים

אני צריך אותך אותך כמו שאת צריכה אותי

ואם בלילה תבכי תייבבי

אבוא ואתן לך חיבוק אמיתי

חיי חסרי כל אור בלעדייך

וחייך מסוכנים מאד בלעדיי

אני צריך את ליבך שתהיי מנועי

את צריכה את ראשי שאכוון את דרכך

נכתב בעת חיכוך נפש ונשמה. רוח וגשם. שכל ולב.

באמת, לרוב שולט עלי אדם ממין זכר שופע ביטחון עצמי ליצן חסר תקנה, אבל יודע להיות רציני, לפעמים בדיכאון (משתדל שלא יראו את זה), חבר טוב ואוהב מאוד. מחפש כל הזמן, ופילוסוף בלתי פשרן... הייתי קורא לאישיות שלו טיגריס, בודד פראי בלתי ניתן לאילוף, אבל כשמישהו נכנס לו ללב אז הוא בפנים. נקודה.

ולפעמים לוקחת עלי שליטה ילדה קטנה חסרת ביטחון, שבקושי מעזה לספר בדיחות כי אולי מישהו יצחק עליה... רוצה רק את הפינה שלה ושקט... אוהבת לקרוא, יכולה להתרכז ב3 דברים ביחד (ובגלל הפיצול קשב שלה גם לחשוב על שני דברים בו זמנית ממש...). לאישיות זו הייתי קורא תמנון. חכמה, ביישנית עושה הרבה...

כרטיס למופע שהוא אוהב, ספר מסוג האהוב עליו, ארוחה עם

חבר , מנוי על משהו (אבל זה יותר מהסכום המדובר, בגד

עניבה (אם הוא משתמש), כיפה מיוחדת וכד')

אהבתי את הרעיון של מופע שהוא אוהב

נראה לי שאזמין כרטיסים לשנינו

תודה💖

העניין שלו

זה הבעיה עם בנים,

לבנות הכי קל לקנות מתנות

בטח שיש דברים שמעניינים בנים. הוא רגיל? הוא חנון?

לקנות לו בהקשר הזה

הוא די רגיל, טיפה חנון...

מעבדת AI

ארון תקשורת לAI

שרת אחסון לAI

אני עדיין לא אחות של @משה 

ספר דווקא אחלה רעיון רק הילד בצבא ואין לו זמן לקרוא

תודה על הרעיונות🙏

ספר עם פתק החלפה.

אבל זה באמת לפי האדם...

אבל חשבתי או לקנות משהו פיזי, שישאר איתה וישמש להמשך (והרעיון הראשון היה מזוודה/תיק).

וגם לעשות איזה ערב משפחתי כלשהו ל'ברכת הדרך', רק אין לי רעיון מה עושים בערב הזה...

איך היא תצטרך לנסוע ולהתנייד, תדירות החזרה הביתה.  

בתחבורה ציבורית מסודרת, אוטובוסים ורכבות, מזוודה על גלגלים יותר נוחה מתיק ענק על הגב.

יש עדיין בנות עם תיקים ענקיים, אבל יש הרבה מאוד, ואולי הרוב לדעתי האישית, עם מזוודות.  

מי שחוזרת כל שבוע הביתה, צריכה משהו גדול להתארגנות ההתחלתית אך לנסיעות השבועיות תיק קטן.  

מי שחוזרת הביתה רק פעם בכמה שבועות, בגלל אופי השירות, ברור שתצטרך משהו גדול מאוד בנפח.   

אם יש שם מזרן נוח? נקי?

כנ"ל שאר הדברים.

ואם הכל טוב שם

מה היא אוהבת?

יש לה תחביבים?

ותמיד אפשר לקנות מכונת גלידה לדירה

זה נראה לי פינוק נחמד 

לא הכל חומרי בעולם הזה

סעיף ב מאוד הגיוני. זה טריוויאלי, אלא אם כן יחליטו שכל אמירה אישית היא בהגדרה של מייצגת.

סעיף א יהיה סופר מובן אם מדובר במקום בטחוני/ממשלתי וכיוצא בזה, או אם מדובר בסטראטאפ וכדומה שכל קימטוט יחרב להם את התדמית ויפגע כלכלית בגלל האטמוספירה הפוליטית שהכל שזור בה היום במקומות האלה. אחרת לא ברור בכלל למה אסור להגיד שאתה עובד במקום פלוני.