מדיבור שלי עם חברות אברכיות,

לבעלים של כמעט כולן קשה לחזור לישיבה.

אני לא יודעת אם זה משהו נקודתי אצלן,

אבל זה הגיוני וטבעי.

לא סתם נקראים חתן וכלה עד שנה אחרי החתונה...

בעלי אחרי החתונה איבד כל חשק להישאר בישיבה.

לפעמים חשבתי שהוא הלך, והוא לא.

החתונה אצל הרבה אנשים היא מעין 'שיא רוחני',

והנחיתה קשה וכואבת.

בזמנו שדיברתי על זה עם בעלי הוא אפילו חשב ללכת על הקצה ולחזור בשאלה.

ב"ה הוא התאזן, ועכשיו הכל טוב.

תני לו את הזמן שלו,

אל תלחצי ואל תשפטי.

רק תשאלי אותו מה איתו ותתענייני.

בסופו של דבר- הישיבה זה העניין הרוחני שלו.

תתדאגי לו לעולם הזה כדי שהוא יוכל לדאוג לעצמו לעולם הבא

כן וזה, קורה הרבה פעמיים לגברים בתחילת חיי הנישואים שהם עייפים הם בסוג של לאות כזו, ואין מה להיבהל מזה.

ולפותחת השרשור יכול  להיות שהוא החביא את הבגדים בגלל שהתבייש/הרגיש לא בנוח מזה שזה קרה לו.

לא צריך כל דבר לנפח ולהוציא מפרופורציות.

כן רוב ככל הגברים חוטאים בזה

אבל צורת ההתיחסות שלך לכל העניין תסלחי לי קצת בוטה....

רק מצורת ההתיחסות שלך המזלזלת זה יכול לגרום לו ליפול גם בזה וגם בחוסר תפקוד

מאחל לך שתזכי להתיחס אליו יותר בכבוד ואז אולי חלק מהבעיות יפתרו

ותשנה מאוד את ההתיחסות לבעלה 

ברור שיחס כזה מצידה לא עושה רצון לקום בבוקר

ומדבר על בעל מכה  שתלטן

אבל אני  רק רוצה שתדבר בכבוד

ושוב

אין לי שום בעייה שאתה לא מסכים איתי ויכולתי אפילו לכבד אותך אם היית עונה לגופו של עניין 

ולא רק תוקף באופן אישי ומשפיל

אני לדוגמה גם שאני לא מסכים עם תגובות מסויימות לא תוקף באופן אישי

שהוא צריך ריטלין 

אם הוא צריך זה יכול ממש לעזור

כי היא צריכה לפרפר סביבו, כמובן

בבוקר, היא צריכה לצאת בשקט מהחדר לא להפריע לו לישון.

בעצם, עדיף שתישן בחדר אחר שלא להעיר אותו.

להשאיר לחו פתצק נחמד ואורחת בוקר מושקעת שיתעורר- בעלי אני אוהבת אותך כל כך!

אולי ליד גם כמה חוברות מענינות ש"יעזרו לו", שלא יהיה משעמם, כי אין לו סמרטפון.

אחרי העבודה, לחזור מהר, לבשל כבר צהריים, לנקות ולכבס את הדברים שהוא מסתיר, ובערב לתפקד כאשה אמיתית עד שייגמר לו הייצר ויוכל לישון בשקט- עד 2 ביום הבא.

מה עובר עלייך?????

 ולפותחת היקרה מאוד-

לא. לא תקין שאדם קם בשעה כזו וראיתי שהבהרת שהאדם לא מסוגל להחזיק אחריות. לא מנסה להפחיד רק להיות ריאלית.

מה יהיה כיוולד תינוק?

ושניים?

מי שטווב לו בישיבה באמת, וזה לא תירוץ פשוט כדי לא לעבוד קם ומזדרז לצאת.

זה אומר המון

לא משנה שנה ראשונה או לא.

זה מצריך התייעצות עם גורם בכיר.

יש רב שהוא מעריך בישיבה. במקום אחר?

והקטע של הקדושה.

זה  קשה מאוד- אבל זה עניין שלו עם עצמו ולך אין קשר לזה.., תהיי בטוחה!

בהצלחה אהובה

בד"כ אנשים עם הפרעות קשב פורחים אחרי אבחון (דבר שקורה בד"כ בגיל 30, ולא מעט פעמים בנישואים שניים לאנשים שיותר מבינים לליבם)

רק תקראי את מה שכתבת ותראי שאת לא כל כך מדברת עליו בכבוד

אולי הוא גם צריך ריטלין

אל תכניסי את עצמך סתם לסרטים, פשוט תדברי איתו.

לא אהבתי שאת רואה פעם אחת משהו בבעלך ואת מסיקה מסקנות, ובאה להתייעץ עם אנשים שאת לא מכירה ולא יודעת מה עומד מאחורי המניעים שלהם. הוא בעלך!

את פשוט מדהימה!

נחת רוח וכיף כזה לקרוא אותך!!!

לדעתי העזרה לא אמורה להיות בזמן הקימה בבוקר

אז זה כבר מאוחר..

העזרה צריכה לבוא לפני כן, לתת לו הרגשה שהוא טוב ומוצלח ושאת מאמינה בו ושיש לו יכולות ולחזק אותו שיאמין בעצמו

לאחר שתחזקי אצלו את הביטחון העצמי ואת תחושת השלימות הפנימית תאמיני לי שהוא יקום לבד..

לאישתי זה עבד מעולה 

כמובן שזה במידה והבנתי נכון את מקור הבעיה

בהצלחה!

ואמנם זה תלוי ביכולת הכלכלית, אבל כדאי לקבל עזרה חיצונית מקצועית לעניין הקימה והמבט המבוגר.

ואם הוא נפל להתמכרות, אפילו קלה, רצוי להקדים ולגשת לסיוע מקצועי. בטח אם הוא מלא באהבת תורה, ויש לו רצון כנה לחיות חיי תורה.

א. ממש לא נשמע סביר הפרשנות שלך. כלומר, הרבה יותר הגיוני לומר שזה קרי או שהתלכלך מאלף ואחת סיבות.

אולי את חושבת כך בגלל התנהגויותיו האחרות. אני לא חושב שכדאי לך להשליך ככה ולדמיין דברים.

סתם לא עושה לך טוב.

(גם זה שאינו יוזם, לא נראית לי בעיה ממש רצינית.)

ב. רואים שצורם לך הדיכוטומיה בין הדיבורים לבין המעשה שאת חושבת שהוא עשה. כמובן, זה לגיטימי שאם את חושבת כאלה דברים זה יצרום לך, אבל כאמור מקריאת התגובות כאן לא נראה שזה המצב.

ג. אני רוצה להוסיף עוד משהו. אל תחשבי שהוא משקר לך לגבי ההתלהבות שלו מהלימוד וכו'. אני מאמין לו. אממה? אפילו בלי קשר לכל הבעיות שהצגת - הוא יכול להתלהב מדברים מסויימים ביהדות ופחות להתלהב מדברים אחרים. הוא יכול אפילו לרצות לקום בבוקר מוקדם - ולא להצליח (כמו כל מכור). זה לא אומר שהוא לא רוצה.

ועדיין - ישיבה היא כר פורה למחלות נפש כגון בטלה (מדבר קצת מנסיון). הוא אוהב את הישיבה גם בגלל דעותיו, וגם בגלל שהיא מאפשרת לו לברוח מההתמודדות האמיתית של לעשות משהו עם החיים שלו, לפרנס או לעבוד או אפילו לקום בבוקר למניין. "אני רשום בישיבה, אז אני כבר במצב טוב, לא?" הוא מרמה את עצמו. לא אותך.

לכן לדידי אין שום ספק - הבנאדם צריך טיפול. אין שאלה. טיפול מקצועי ורציני. אולי אפילו כדורים.
אבל זה צריך לבא מתוך הבנה מלאה של המצב שלו ומתוך הליכה איתך ביחד.

ד. כדאי שתשימי לב מתי הוא הולך לישון, ורק בשביל להרגיע את עצמך - לבדוק אם יש חסימה גם במחשב.

אם הוא נשאר עד מאוחר במיטה כדי לעשות דברים כאלו זה לא תקין

ואם קרה לו פעם אחת משהו אחר.

ואם בטעות בכלל לא נחשב.

הייתי מנסה להפריד קצת בין כל המוצפות והקושי שאת מרגישה כרגע, כי זה יכול מאוד לבלבל שהכל אחד על גבי השני ויוצר ממש הרגשה של "סחרור" ומוצפות מאוד גדולה:

1. בעניין הקושי האישי שלך עם המירוץ והעומס המטורף בחיים -

אני חושבת שזה קושי מאוד משמעותי בפני עצמו.

את ממש נשמעת סופרוומן!

גם בהריון!

גם בהריון מתקדם!

גם עובדת

גם דואגת מא' ועד ת' לבית

גם נשמעת רעיה מדהימה ואישה מדהימה ותקתקנית

וגם וגם וגם...

ו... רגע!!! את רק בנאדם אחד!

בנאדם מדהים, וחזק, וחרוץ - אבל בנאדם! אחד! 

אישית אני הייתי מזמן קורסת אם הייתי עושה אפילו חצי מכל מה שכתבת 

בהריונות שלי אני בכלל לא מתפקדת כמעט... וגם שנתיים אחרי הלידה... פשוט לא אותה אחת.

וזה עוד הריון ראשון שלך יקרה,

ועוד בשנה הראשונה לנישואים!

וואו!

כמה מעברים ושינויים דחוסיםפ לזמן כה קצר!

עד לפני פחות משנה היית עוד רווקה

עכשיו נשואה!

ובהריון!

ומנהלת ביד רמה בית משלך!

תראי *כמה כמה את עושה*

ובהריון הגוף משתנה, הכוחות בכל רגע נתון נתונים ברובם לגדל יצור חי ומופלא בתוכך ממש!

ואולי לפעמים את לא מבינה איפה "מעדיפה בלי שם" שהכרתי? איפה הכוחות שלה? מה קורה פה?

(למרות שאולי אצלך זה לא קורה כי את עושה הכל! עדיין|! פשוט הכל הכל שזה מפעים! לא פחות מזה)

אבל איפשהו הגוף כבר אומר את שלו.

אומר לך: יקרה שלי, אני פה!

ואני קורס!

ואני עייף!

וקשה לי!

קשה לי לעשותה-כ-ל לבד!

אני רק גוף

שמגדל בתוכו עוד גוף ונשמה שלמים

אז קודם כל הייתי מציעה לך לבחון עם עצמך איפה את יכולה להקל מעלייך?

אולי בשעות העבודה?

אולי בבית - לבקש מבעלך שהוא ידאג לבית,

או להביא עוזרת

או אוכל קנוי

או עזרה חיצונית כלשהי

לנוח יותר

לאגור יותר כוחות וזמן אישי ורגוע שלך

וכמובן לומר לעצמך כל יום כמה את מדהימה!!!

2. אחרי הפן האישי הזה - חשוב לי לדבר על הפן הזוגי.

נראה שהדינמיקה הזוגית ביניכם, בלי להתכוון כמובן, נהייתה כזו שכל אחד מכם לקח "תפקיד"

את בתפקיד הכל-יכול והעושה הכל

ובעלך נאלץ לקבל את ה"תפקיד" של הזה שלא עושה כלום...

פשוט רק כי התפקיד השני כבר תפוס...

ואוןלי זה מאוד נוח

ואולי זה לא נוח אבל זה מה שזה

אבל באמת בשנה הזו יצרתם לעצמכם כל אחד את ה"נישה" שלו והתפקיד שלו -

את לקחת על עצמך עוד ועוד ועוד

גם לפרנס

וגם לדאוג לבית

וגם לגדל את ילדיכם המשותפים

וכאילו אמרת בלי מילים: אני אעשה הכל, אתה רק תלמד מתי שנוח לך.

אז הוא עושה את זה.

לומד מתי שנוח לו...

אם הוא יקח על עצמו *עוד* תפקידים

עוד עזרה בבית

עוד עבודה אולי

כבר מאזן הכוחות ישתנה!

גם את תרגישי שותפות בעומס

גם את לא תקרסי

גם בעלך ירגיש נחוץ!!!

והרגשת הנחיצות הזו היא אולי הדבר הגדול ביותר שאפשר להעניק לבנאדם! ממש - אבל תתני לו להרגיש *שהוא* נחוץ - זו באמת המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לבעלך האהוב.

שצריך אותו!

שהוא יכול!

שהוא שווה!

ועוד בפרט שכתבת שמאז ומתמיד הוא לא מסיים דברים

לאדם כזה הרגשת הנחיצות והרגשה שלו עם *עצמוח* שהוא יכול ומסוגל - היא לא פחות מקריטית!!!

אני לא יודעת מה הוא עבר בילדות,

ואילו דפוסים הוריים הוא הכיר,

אולי הוריו לא נתנו לו (בלי כוונה כמובן) את ההרגשה שהוא ילד מסוגל, שווה, בעל ערך, 

אולי הם עשו במקומו שירותים מיותרים?

אולי נתנו לו פינוק?

אולי לא פירגנו מספיק?

אולי לא העצימו בו נקודות חוזק אלא רק העצימו נקודות חולשה?

אולי בכלל לא היו שם עבורו?

ואולי עוד הרבה דברים.

העניין החשוב להבין הוא שבעלך ממש *צריך* להרגיש שווה. מסוגל. יכול.

זה צורךף בסיסי בסיסי של בנאדם.

ואם הוא ירגיש שהוא נותן יד ותורם עוד בבית, בחוץ - ומשמח בכך גם את אשתו היקרה - זה יכול לתת לו המון, פשוט המון!

אז גם בשבילך יקרה

גם בשבילו

גם בשביל הילד שלכם והעתידים לבוא -

נסו לשנות את הדינמיקה הזוגית שלא רק את אחראית על הכל - אלא שניכם יחד נושאים בעול האהוב באהבה.

3. לגבי האוננות -

בפן הזה אני מאוד מאמינה במשפט "אם מחפשים - מוצאים"

בכוונה של - אם האדם יהיה כל כולו בתוך משהו, ויחפש אותו ממש - הוא ימצא.

כמו שהאדם יוצר לעצמו את המציאות...

אם בעלך עשה מה שעשה ושם את בגדיו בכביסה -

ואת הלכת לכביסה והוצאת את בגדיו ובדקת אם רטובים וכו' - לי מהצד זה נשמע כמו חיפוש יתר שלו...

בעניין הזה הייתי ממש ממליצה להרפות לגמרי. לא לחפש בבגדים שלו או לחפש רמזים וכו' - כי זה סתם יציק *לך*

ולא רואה איך יתרום במשהו...

גם כתבת שאין לו סמארטפון ואין לו דרך לראות נאמר פורנוגרפיה אז זה אומר שגם אם חטא זה היה בלי להביט בנשים אחרות או תכנים לא ראויים - שזה משהו אחר לגמרי לגמרי!

כל הנושא הזה ואיך גבר בנוי ואיך אישה

וההבדלים בין עולם ההלכה ואיך שבחורי ישיבה מתחנכים ששז"ל זה הדבר הכי נורא ביקום אולי וכל ההפחדות בנושא

אל מול העולם החילוני ששם זה בגדר טבע ופשוט ולא עושים מזה עניין כרגע,

והגבר הדתי שמצוי בתווך בין לבין

בין רצונו לעבוד את קונו

לבין איך שהוא נברא והיצר הטבעחי שלו

ויש עוד המון המון מה להאריך

אבל בגדול - אם זה אפילו לא צפייה בנשים אחרות אלא "רק" אוננות מדי פעם - לגמרי לגמרי זה עניין שלו מול בוראו ולגמרי זה *שלו* והייתי עוזבת את זה לגמרי.

אין לדבר סוף.

אם נלך ונחפש אז כל אישה תיכנס אחרי בעלה לשירותים ולמקלחת ותשים מצלמות אבטחה במחילה...

מי אמר שהוא הולך לשירותים הוא לא עושה זאת?

יש דרך "לךעקוב" אחריו בכל שנייה שהוא נושם? לא...

וזה גם לא יועיל ולא תורם לכלום...

אם הוא מרגיש לא משהו עם עצמו ובכללי ומדי פעם נופל בזה - אני בטוחה שגם ככה הוא מרגיש נורא ונגעל מעצמו,

ואני בטוחה גם שאם הוא ירגיש יותר טוב ויותר שמח ומסופק בחיים ועם עצמו (גם ע"י הרגשת הנחיצות עליה דיברתי בסעיף 2) זה יכול מאוד לתרום גם בנושא הזה.

אבל שוב, אישית הייתי ממש ממליצה לעזוב את הנושא הזה לגמרי.

אני ממש חושבת שאם היו מכינים אותנו, הנשים, וגם את הגברים לעולם הטבעי והרגיל ולא רק לחיי האידיאל הנשג הייתה נחסכת כל כך כל כך הרבה עוגמת נפש.

אם היו אומרים לכל חתן כל מיני דברים

ולכל כלה כל מיני דברים, בין היתר שכמו שאם החתן שלך יעשה "אפצ'י" את לא תיבהלי ותחשבי שהוא חייזר - כך אם "תגלי" פעם שהשם ישמור הוא אונן פעם - שהעולם לא יקרוס עלייך

(סליחה אם זה נשמע תוקפני חלילה, ממש ממש לא כך הכוונה. אני פשוט רואה נשים מיוסרות וגברים מיוסרים על משהו שלפעמים הוא פשוט טבע האדם מדי פעם, לא שזה מצדיק או אומר שזה טוב חלילה, אבל לפעמיןם מתייחסים לזה לא פחות כאילו מישהו רצח מישהו... אז קצת פרופורצויות ולהרגיע אנשים ונשים...

הקב"ה ברא אותנו אנושיים

ועם גוף אנושי

וצריך לקחת גם את זה בחשבון

ולדעת שהוא רוצה שאנחנו נתגבר כל פעם מחדש - וכל פעם אחת כזו אנו נקראים גיבורים! לא פחות מכך

ושהעולם הזה כולו הוא השתלמות, התמודדות,

אנחנו לא מושלמים ואף פעם לא נהיה - רק הקב"ה לבדו מושלם

ולנו נותר לשאוף לכך, לתקן, לקום אחרי שנפלו

אבל לזכור שאנו בני אדם

ושהיאוש והגועל העצמי לא תורמים אלא גורמים לנו להשתבלל עוד ועוד בחטא

להיפך!

נקום!

נחזור בתשובה!

ונשתדל לפעם הבאה עם הפנים קדימה!

בהצלחה יקרה :פרח:

שלום לכולם.

יש נקודה שלא חידדו מספיק, אז אנסה לתרום משהו לדיון. 

ייתכן שהקושי שלו להשכים בבוקר ולפתוח גמרא, מקביל לקושי של אחרים להתחיל משימות מסוימות, גם שהם מצטיינים בהם.

לדוגמא, אצן ספורט, שמתקשה לנעול את הנעליים ולצאת מהבית. אחרי שהוא כבר נעול בהן, הוא מסוגל לרוץ עשרות קילומטרים רצוף, אבל עד אז... יצמחו שרוכים בכף היד. כנ"ל יש דחיינים בהרבה תחומים, גם שהם מעולים לגמרי. טבחית-קונדיטורית שמתקשה להיכנס למטבח, אחרי שהיא שם היא נהנית ויכולה להישאר המון ולהוציא מטעמים בבחינת: "עין לא ראתה א-לוקים זולתך"... נהג מונית שמתקשה להתלבש ולהתניע וכדומה. 

כלומר סך הכך מדובר בקושי לעבור ממצב א' למצב ב'. זה הכל. גם אם אותו אדם יעבור הסבת מקצוע, עדיין ייתכן שיישאר עם אותו אתגר.   

לגבי חלוקת המשימות ביניכם, נראה שבחרת לפנות את זמנו ללימוד התורה. את תקבלי את כל שכרך על כך, בלי שום קשר כמה ואיך הוא למד והתפלל,  מה הוא למד, כמה הוא זוכר וכדומה. את עשית שלך ושכרך מובטח לך לעולם הבא. את יכולה להיות רגועה לגמרי. אין שום הלימה בין השכר שלך על נכונותך והקרבתך, לבין מה שהוא עשה בפועל. בדיוק על זה אמר הפסוק " נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי, בָּנוֹת בֹּטחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי". כלומר הנשים המשתתפות והבנות יכולות להיות שאננות ובוטחות בשכרן, בשונה מן הבעלים והבנים, שרק אם ימלאו את זמנם וינצלו אותו יקבלו שכר. עד כדי כך שאמרה הגמרא: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר (ישעיהו לב ט) נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי"^];

מבין את ההרגשה הפגועה שלך שאת טורחת לפנות את זמנו, אבל הוא לא מתאמץ לנצל. אבל זה בדיוק היצר הרע של הבנים. על לימוד תורה ועל שמירת העיניים. על כך בדיוק ענתה הגמרא הידועה: "אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". כלומר לנשים יש חלק בתורה אם קיימו את חלקן והביאו את הילד לתלמודו, גם אם לא למד. יש חלק בתורה אם שחררו את בעליהן מן עול הבית ללכת אל בית החכמים. 

לגבי מעשה אונן, אז לצערנו זה שכיח מאוד, גם אצל נשואים/ות וגם בימים שהם/הן מותרים/ות. כמובן שיש נסיבות שגורמות לזה ואיתן ניתן להתמודד, אבל בגדול זה עשוי להתרחש תמיד אצל אנשים בריאים בגילאים אלה. הנסיבות לדוגמא, ייתכן שהוא לחוץ מהלידה המתקרבת, מהעול בגידול הילד, מתשומת הלב שלך שתוקדש לילד ופחות לבעל וכדומה. כלומר לפעמים מעשה האוננות מגיע מתוך צורך בבריחה, לא מתוך תאווה. אפשר להאריך בזה, אבל מתלבט האם חברי הפורום יאהבו. ייתכן שהוא מרגיש מבולבל מהשינויים בגופך, ייתכן שהוא חווה תקופה לא פשוטה וכדומה. הוא בסך הכל בן אדם.     

ננסה להפריד בין הגורמים: אם את מרגישה נפגעת, אז כמובן שאת רשאית לבקש לנסות להפחית את תדירות האוננות, כדי שהוא יוכל להקדיש לך בזמני "העונה שלך" את מלוא תשומת ליבו ותאוותו. גם אם לך סתם מפריע ביצוע האוננות, אז זכותך לברר בעדינות. אבל אם את באה רק בקטע רוחני, כבר ענו לך שזה לא שונה ממצב שהוא יאכל תמרים בלי לבדוק שאין בהם תולעים. עניין שבינו לבין הבורא בלבד.  שוב, אם לך זה מפריע, אז כנראה שזו זכותך לבקש. אבל אם רק המישור הדתי קיים כאן אז עיזבי. הבורא יתברך יסלח לו יותר או פחות, אבל את פטורה מכאב הלב בנדון זה.  

ממילא, מהרגע שאת הקדשת את המשאבים שלך לאפשר לאהובך ללמוד תורה, את בטוחה לגמרי בשכרך על זה. כמובן שכייף יותר להרגיש ולראות התקדמות, אבל לא הכרחי.  

מקווה שתרמתי משהו לדיון    

ברשותכם עוד נקודה, סליחה על האריכות או אם זה נשמע מדי בוטה. 

נדמה שרוב או כל התגובות ניסו "להסביר" לשואלת שמדובר על משהו שקורה מעצמו לבעלה, כביכול מצידו לא היתה שום פעולה מכוונת שגרמה ללחות על הבגד. השואלת חזרה שוב ושוב על הטענה שכן מדובר על משהו מכוון, אבל כמעט כל המשיבים טענו שלדעתם לא כך.

ייתכן שמאחורי הכחשת המשיבים חבויה הנחה שאינה בהכרח מדויקת, שבזמן אונניה מהרהר הבעל בהכרח רק על נשים זרות, בשום מקרה לא על אשתו. מה שלא בהכרח נכון. ממה שאני מבין בתחומי חיים שונים, לפעמים אנשים זקוקים לחוויה מתקנת דווקא באותו מרחב שבדרך כלל הינו משותף. 

למשל: מורים שבאים דווקא בימי חופש לחדר המורים, להרגיש את עצמם בעצמם דווקא במרחב שבדרך כלל הינו משותף. או נהג אוטובוס עשוי לנהוג דווקא מחוץ לשעות העבודה ברכב פרטי את כל מסלול נסיעתו. 

שורש התופעה לא ממש ברור לי, נשמח אם מישהו בפורום יאיר עיננו בסוגיא. אבל מכל מקום, התופעה קיימת. לפחות בהרגשה שלי.

ייתכן שבדומה לכך, לפעמים בני זוג מבקשים להרגיש לבדם משהו, דווקא באותו מרחב שבשיגרה הינו משותף. 

אולי זו הסיבה לתופעה שהשואלת תיארה ורוב מוחלט של המשיבים ניסו להכחיש.  ייתכן שאנשים לא מניחים שאדם יכול לחשוב על אשתו בזמן פעולה עצמית בלעדיה.

תשאלו, אם הוא חושב על אשתו, אז למה שלא יעשו זאת ביחד ושלום על ישראל? ישנם הרבה הסברים, אבל הנקודה אחת היא, בעל ואולי גם רעיה מסוגל/ת בו-זמנית גם לענג את עצמו/ו וגם להתאוות לבן זוגו. 

אקצר כאן בנימוקים, סליחה. מכל מקום אשמח לשמוע דעת חברי הפורום להנחה הזו: שגם אדם במערכת זוגית עם קשר גופני תקין, יכול להזדקק לעינוג עצמי שיתבצע מדי פעם. לא אמרתי שההלכה מתירה זאת, רק שאלתי מה דעתכם האם הנפש של חלקנו עשויה להידרש למצב כזה, כמו גם בתחומי חיים אחרים. 

כמובן שאם לבן הזוג השני מפריע קיום פעולה עצמית זו, אז הוא יכול בעדינות לבקש לצמצם או להפסיק, מכל סיבה שהיא. אבל קודם כל אשמח לשמוע האם עוד חברים מהפורום מכירים תופעה דומה, אנשים שחוזרים לזירת ההתרחשות הציבורית ומנסים למצוא עצמם דווקא שם.

סליחה אם היתה אי הבנה, ברשותכם נחדד את הטענה: התלבטתי ביחד עם חברי/ות הפורום האם קיימת תופעה כזו, של אנשים ונשים נשואים שמבצעים עם עצמם פעילות מינית, ללא נוכחות בן הזוג או שותפים אחרים. 

ההתלבטות היתה בניסיון לעזור לפותחת השרשור לדייק את העובר עליה ועל בן-זוגה. להבין יחד עם חברי הפורום את שכיחות התופעה, אם בכלל. אולי כולנו ניתרם מן הדיון.   

לא היתה כוונה לעודד בני ובנות זוג לבצע מעשי אונן לבדם. לא היה כאן מסר שהדבר מותר. סליחה אם הדבר לא הובן. 

כן היה ניסיון והתלבטות להרגיש ולהבין, האם ייתכן שזה מה שחווים השואלת ובן-זוגה האהוב. ניסיון לשקף את מצבם, לעזור להם להרגיש את המניעים ולמלל במילים את המציאות הזוגית שלהם.  

מתוך שתי התגובות שהתקבלו, ניתן להניח שהתופעה מוכרת.

מתוך השתיקה של כל היתר, ניתן להסיק אחת מאלה: או שהדבר שכיח יחד עם בושה לשוחח ולהודות בו, או שכולם ממש אינם יודעים מאומה בנדון, או שהדבר מופרך לחלוטין ואין שום צורך להתייחס אליו. 

מה דעתכם? 

דעת יחיד מול כל הראשונים ורוב האחרונים. לא באמת מחלוקת, כמעט בלתי אפשרי להגיד שמותר.

טיפה שונה מהתגובה הזו. אינני טוען שמי שעושים כך אינם/ן מרוצים/ות מהחוויה שלהם/ן עם בן/ת-זוגו/ה, אלא שהם מנסים למצוא עוד מימד אישי במרחב שלרוב הינו משותף. 

כמובן שבכל מקרה זה יכול לנחם את השואלת, כיוון שככל הנראה בעלה אינו מהרהר באשה אחרת, אלא בה עצמה. אולי גם אצל צעיר דתי, חסר ניסיון מיני מן הסתם, יש צורך ללמוד מחדש את גופו ואיבריו.  

כמובן, שייתכן שזו נחמה חלקית ולא מלאה, אבל מכל מקום מבוססת מעט במציאות. בשונה מחלק מן התגובות האחרות כאן, שניסו להכחיש את התופעה. 

שוב, הטענה איננה שהדבר מותר או מבורך, רק מנסים יחד לשקף לשואלת ולנו את הרגשות העומדים מאחורי המתרחש. 

מה דעתכם/ן?  

מי נתן לגיטימציה לתופעה?

אסור לנשים לעשות את המעשה הזה. יש בו כמה וכמה עבירות שאין עליהן מחלוקת שהן אסורות לנשים.

וגם לגבי העניין עצמו כמעט ואין מחלוקת וזאת חוסר הבנה בפוסקים להגיד דבר כזה.

מדובר בניק שלא מקשיב לרבנים, לא מאמין במדע, תמיד יוצא בצורה נחרצת וטוען שאין אף רב או מנהיג שחושב אחרת (ואם יש - אז זה בגלל שהוא "לא מבין בתורת הסוד", כפי שהוא טען כאשר הוא ביטל בצורה נחרצת את דבריהם של הרבנים שרלו, הראל, לוינשטיין ואבינר, או שהרבנים פשוט לא הבינו את הסוגיה - כפי שהוא טען בדיון הנוכחי).

ובכל זאת, אני מגיב למען אלה שזה יעזור להם, ולא בשביל להתווכח עם החכם באדם:

אפשר לקרוא על הנושא הזה כאן וגם כאן, ולהבין שהמציאות שונה מהצורה השטחית שבה מנסים להציג כאן.

הראשונים, וכל מי שאי פעם ראה את הרמב"ן הריטב"א ושאר הראשונים שהיא מעקמת שם יודע שהיא טועה לגמרי.

יצא לי גם לדון איתה בזה באימייל, היא לא מבינה את הסוגיה כלל.

פה רואים ש@פשוט אני.. הוא אחד שמסתמך על הרב גוגל ומביא מאמרים "הלכתיים" ממי שלא רב בכלל ומעלה את זה לדיון מול גדולי הדור וכל הראשונים

מחוץ לשרשור, הייתי מראה לו גם את ההתכתבות וגם את כל הנקודות שהיא טועה בהם.

ופעם כ"הצעת הלכה". והיא בעצמה כותבת שם שהיא מציעה את זה לפני הרבנים שיפסקו, רק שהם קדמו אותה ופסקו אחרת. וכמו שכתבתי בתגובה אחרת פה, דנתי בנקודות במאמר איתה, והיא לא ידעה לענות. הייתי שמח להראות למי שבאמת רוצה ללמוד את הסוגיה איפה בדיוק היא טועה, אבל לא נראה לי שמישהו פה באמת רוצה להחכים, רק מנסים להתיר שרצים.

זאת בדיוק הנקודה שניסיתי להעביר כשאמרתי אנשים שמסתמכים על הרב גוגל, והתכוונתי למאמר הזה ספציפית. והוכחת לי שצדקתי.

אם על זה את מסתמכת, רק ה' יעזור.

יש כללים לפסיקת הלכה.

אם מישהו כתב פסק שהוא מוטעה מעיקרו, אין לסמוך עליו.

ואם יש מישהו שלא הבין נכון ראשון והוציא אותו מהקשרו, גם בשעת הדוחק לא סומכים על זה (אולי בדוחק גדול).

זה אסור באופן גורף, כי זה דאורייתא כידוע, ואם סומכים בשעת דוחק זה רק כשיטת ר"ת שהתיר מה שהתיר במפורש. וזה בכלל לא הדיון פה.

זה לא יגרום שום נזק לאף זוג, כי מה שאת חושבת עליו - מותר בלי חולק (גם לאיש). מה שכתבת ומה שמובן מדבריך - אסור.

את רוצה לראות שאני כן "קורא מחשבות"?

את מתכוונת למעשה שנעשה דרך תשמיש ובין בעל לאישה, וזה מותר לרוב ככל הדעות, גם ההפך (רמב"ם מפורש בפיה"מ). פה מי שאוסר, הוא דעת המיעוט. וגם למי שמתיר יש גבולות וגדרים לזה, אבל מעיקרא מותר.

אני מתכוון לזה שמתוך מה שאמרת את מנסה לעקור את עצם האיסור, כלומר שהמעשה עצמו מותר, בין בדרך תשמיש, בין ברווקה, בין בהרהור אסור וכו'. שזה בוודאי לא, בשום צורה ואופן בלי שום פרטים ותנאים שלא בהיתר הנ"ל.

רק אביא את ההקדמה של המאמר הנ"ל: "רק להביא מהמאמר עצמו שקושר, לקורא השטחי שחושב שאני סתם ממציא דברים. עיינו בהקדמה: "מאחר ונושא זה איננו נמצא בתחום הלכות טהרת המשפחה, ומאחר ואינני בעלת סמכות של פוסקת הלכה, המאמר איננו מהווה פסק הלכה" (ההדגשה במקור).

שאת סותרת את עצמך.

איזה נזק בין איש לאשתו יהיה מאיסור על רווקים?

נו, שויין.

בהתחלה התרת הכל, גם לרווקה, עכשיו את מסייגת. אבל עדיין, עושה מזה לכתחילה 

את זה, אף אחד לא כתב.

אגב, התשובה הראשונה שבד"כ מביאים להתיר את מה שכתבת עליו פה (בין איש לאישה) היא התורה לשמה ובניגוד למה שרצו להראות סתירה שם הוא כותב במפורש שמדובר רק בדרך תשמיש וגם אז הוא כותב שזה דבר מכוער. אז דווקא במי שנתלו להתיר, מצאו אוסר גדול.

זה נכון גם להבנה של הגיליון תוס' שעליו בנו את כל הבניין הזה, ועוד יותר נכון לגבי עצם הדעה של רבנו תם שדיבר במפורש רק על זה. ואפילו על דעת רבנו תם עצמו בעניין הזה, שרחוקה מאוד מהגיליון תוספות בפועל, יצאו חוצץ כל הראשונים ויש מהאחרונים שכתבו אפילו על זה (ר"ת!! ועוד בעל ואישה, לא בנידון דידן) כך: "לכ"ע לא נסמוך עליו במעשה המגונה הזה".

זה כי את לא מבינה את הדיון ההלכתי כמו שצריך, וגם זה בגלל שמי שהעביר לך אותו לא יודע אותו כמו שצריך. ולא, לכל הקופצים, זה לא נאמר בתור זלזול, אני אומר את זה כי באמת יש משהו שצריך לתקן פה.

אם תרצי את יכולה להציע להם ליצור קשר ואעביר להם חומר מסודר ואח"כ נראה מה הם יגידו. אדרבה, יגדיל תורה ויאדיר.

(הושאל מאנגלית).

כמו שאמרתי, המאמר הזה שקישרו פה הוא לא פסיקת הלכה, והיא בעצמה כותבת את זה במפורש שהיא מחכה שיעסקו בזה הפוסקים.

וכמו שאמרתי, כבר לפניה דחו את כל ההבנות שלה שם. היא עקרה את כל האיסור (דבר שעוד פוסקים עשו), אבל שינתה את כל הטעם והפכה את הדעות של 90% מהראשונים בדיון.

זאת לא חד צדדיות, זאת מציאות.

יש דרכים אחרות להתיר, שגם לשיטת התורה לשמה אין איסור בהם (וכדאי לעיין בדברי הבא"ח היותר חדשים, למי שסובר שהתורה לשמה של גאון עוזנו הבא"ח).

לא נעים לי לדון בנושא הזה בפורום פומבי בכלל, וק"ו עם בנות המגדר השני. אבל כדי להעמיד את הטענות על מקומן, לא יכולתי לשתוק.

אתה עדיין יכול לעדן את הניסוח שלך. יותר מידי אנשים נפגעים על ידך.

אז נכון שהאמת איתך ושאתה תלמיד חכם, ומי שחם לו שלא ילבש סוודר וכו', ואתה רוצה להגדיר תורה ולהאדירה - אבל בסגנון המילים שלך אתה לא מגדיל ולא מאדיר כלום, הפוך, אתה מרחיק ומקטין.

שפה מאופקת יותר לא אמורה להכאיב לך. תנסה, מה אכפת לך

ואז באים כל מיני פוסקי-גוגל פה (כן, אתה יודע שאני מתכוון אליך), ומביאים אותה כסמכות נגד כל הראשונים, נגד הרדב"ז, נגד הדברי יציב, נגד המשנה הלכות, נגד הבן איש חי, נגד הרב רצאבי, הרב מלמד, ועוד עשרות מגדולי דורנו.

כאילו שהצלחתי לנשום מלראות שיש פה אנשים שכן מבינים את המציאות כמו שצריך,

ולא מתוך רצון להתיר לעצמם משהו שהם לא יכולים לעמוד בו...

והוא ראה שם כמה דברים שהיא הבינה ההפך הגמור ממה שכתוב בפנים, יש שם מלא טעויות יסודיות מאוד. הוא העביר השבוע חיבור בנושא לאחד מגדולי הדור המפורסמים, אחרי שזה היה אצל כמה פוסקים והם אמרו שחשוב לפרסם את זה (עוד לא מודפס).

יצרתי איתה קשר בעקבות הדברים האלה פעם, והיא לא ידעה מה לענות, למרות שיאמר לזכותה שהיא הגיבה לפחות.

על ההוצאת שם רע, כבר נדון אחרי 120 בע"ה. אבל תודה שמכרת לי את כל המצוות ולקחת לי את כל העבירות!

זה ממש עשה לי את היום

חחחח איך קראת למסמך שבו שמרת את השרשורים? "מה נעשה היום מוח? נחשוב על איך לנקום במפונפן על זה שלא ניצחתי אותו ואני קטנוני ונקמני?"

ויש הרבה מה להאריך בנושא אך לא המקום הנכון לענ"ד.

בקצרה כן אכתוב שלנשים הדבר מותר לפי הרבה פ]סיקות, וחלק מהפסיקות שאומרות שאסור מתייחסות לכך שהאישה חושבת על גבר אחר שאינו בעלה באותו זמן/רואה תכנים אסורים - ולא לוקחת בחשבון אישה שחושבת רק על *בעלה* וכמובן לא צופה בשום דבר אסור.

ושוב, יש המון מה להאריך בנושא, אבל לכתוב שזה אסור זה לא נכון.

אין שום פסיקה שמתירה לכתחילה. אפילו לא אחת.

וגם אלה שפוסקים ככה בד"כ מתבססים על אי הבנה בסוגיה, ולא תמצאי את זה אצל אף אחד מהפוסקים הגדולים.

עד מתי אנשים יסתמכו על גוגל ויחשבו שאפשר לבנות על זה הלכות?

ואכמ"ל

אין שום איסור פורמלי. זה רק "לא ראוי"

וזה לא קשור לשירשור אז נראה לי שמספיק

כתבתי את זה כדי שתבינו שיש צחוקים ויש חלאס. 
ולמרות שאתם מאוד בטוחים אתם צריכים להפסיק להגיב פה.
עכשיו זה גם הגיע לבזיונות ודברים מעליבים, חבל.
@פלונפון מירוסלב @נגמרו לי השמות
 

לדיון בין מגדרי. זאת טעות נפוצה והכשלת רבים נוראית.

שגם ככה כל הראשונים דחו מעיקרא. אני מתבייש בעצמי שאני אומר את האמת.

איפה לקבור את עצמי? יש לך מושג?

דנתי בסוגיה הזאת מול כמה וכמה פוסקים חשובים עם כל הגמרות וכל הראשונים ורוב האחרונים.

לא מתבייש להגיד את מה שכולם מסכימים עליו, מגדולי הדור ועד "סתם" פוסקים חשובים.

מהדברים שאתה אומר. 

@פלונפון מירוסלב בבקשה חדל 
אם השירשור הזה מלכתחילה לא מצא חן בעיניך, אין היגיון לבוא ולמשוך אליו המון תשומת לב..

אפשר להבין למה אתה כותב את זה לי במקום למי שהקניט אותי?

זאת צביעות בגלל שאת הניק השני אתה מכיר? 

כשאני אומר הכרעה הלכתית, אני לא מחוייב לך, אלא לתורה. עם כל הכבוד, שאין כל-כך לאור העובדה שאנחנו לא מכירים ואתה קופץ עם הקנטות

איזה פורום נוראי, לא יאמן כמה אנשים פה שונים מבפורומים אחרים אפילו שזאת *אותה* פלטפורמה.

מה זה מכילים ומחבקים, בכלל גם צנועים מאוד, מקפידים על ההלכה - קלה כבחמורה.

כשם שמצוה על אדם להוכיח את חברו ולומר לו דבר שהוא עשוי לקבלו, כך מצוה שלא לומר לו דבר שאינו עשוי לקבלו.

מקור המימרה בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה ב: "אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע [דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו - רש"י] כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך"

למדתי גם שכשאנשים מחטיאים את הרבים, זה לא שייך

אבל גם לביקורת יש דרך.

תלמד את הסוגיה כמו שצריך, אח"כ נדבר. השאלה שלך, מקורה לא ברמב"ם בכלל, היא פער בין הש"ס למדרשי ההלכה הקדומים והרמב"ם והשו"ע פסקו כמותם ולא כמו הש"ס, ויש לזה סיבה. כל אחד מגדולי שנגע בסוגיה הזאת תירץ אחרת מההבנה העקומה שמנסים להוציא משם. בסופו של דבר, קים ליה בדרבה מיניה (איסור מפורש לעומת איסור נרמז)

אף אחד לא ביזה אף אחד, ולא נעלבתי מהניקית שתייגת, גם אם היא לא מסכימה איתי.

בניגוד לניקים אחרים שהחליטו להתפרץ לדיון שאומנם הוא מחלוקת, אבל היה יחסית ענייני, וירקו אש, משום מה החלטת לתייג דווקא אותנו?

חרם דרבנו גרשום לא שייך לספרדים לחלק מהדעות, וגם בטל לחלק מהדעות וגם יש מעדות המזרח שמעולם לא קיבלו את החרם

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..