הייתי מנסה להפריד קצת בין כל המוצפות והקושי שאת מרגישה כרגע, כי זה יכול מאוד לבלבל שהכל אחד על גבי השני ויוצר ממש הרגשה של "סחרור" ומוצפות מאוד גדולה:
1. בעניין הקושי האישי שלך עם המירוץ והעומס המטורף בחיים -
אני חושבת שזה קושי מאוד משמעותי בפני עצמו.
את ממש נשמעת סופרוומן!
גם בהריון!
גם בהריון מתקדם!
גם עובדת
גם דואגת מא' ועד ת' לבית
גם נשמעת רעיה מדהימה ואישה מדהימה ותקתקנית
וגם וגם וגם...
ו... רגע!!! את רק בנאדם אחד!
בנאדם מדהים, וחזק, וחרוץ - אבל בנאדם! אחד!
אישית אני הייתי מזמן קורסת אם הייתי עושה אפילו חצי מכל מה שכתבת
בהריונות שלי אני בכלל לא מתפקדת כמעט... וגם שנתיים אחרי הלידה... פשוט לא אותה אחת.
וזה עוד הריון ראשון שלך יקרה,
ועוד בשנה הראשונה לנישואים!
וואו!
כמה מעברים ושינויים דחוסיםפ לזמן כה קצר!
עד לפני פחות משנה היית עוד רווקה
עכשיו נשואה!
ובהריון!
ומנהלת ביד רמה בית משלך!
תראי *כמה כמה את עושה*
ובהריון הגוף משתנה, הכוחות בכל רגע נתון נתונים ברובם לגדל יצור חי ומופלא בתוכך ממש!
ואולי לפעמים את לא מבינה איפה "מעדיפה בלי שם" שהכרתי? איפה הכוחות שלה? מה קורה פה?
(למרות שאולי אצלך זה לא קורה כי את עושה הכל! עדיין|! פשוט הכל הכל שזה מפעים! לא פחות מזה)
אבל איפשהו הגוף כבר אומר את שלו.
אומר לך: יקרה שלי, אני פה!
ואני קורס!
ואני עייף!
וקשה לי!
קשה לי לעשותה-כ-ל לבד!
אני רק גוף 
שמגדל בתוכו עוד גוף ונשמה שלמים
אז קודם כל הייתי מציעה לך לבחון עם עצמך איפה את יכולה להקל מעלייך?
אולי בשעות העבודה?
אולי בבית - לבקש מבעלך שהוא ידאג לבית,
או להביא עוזרת
או אוכל קנוי
או עזרה חיצונית כלשהי
לנוח יותר
לאגור יותר כוחות וזמן אישי ורגוע שלך
וכמובן לומר לעצמך כל יום כמה את מדהימה!!!
2. אחרי הפן האישי הזה - חשוב לי לדבר על הפן הזוגי.
נראה שהדינמיקה הזוגית ביניכם, בלי להתכוון כמובן, נהייתה כזו שכל אחד מכם לקח "תפקיד"
את בתפקיד הכל-יכול והעושה הכל
ובעלך נאלץ לקבל את ה"תפקיד" של הזה שלא עושה כלום...
פשוט רק כי התפקיד השני כבר תפוס...
ואוןלי זה מאוד נוח
ואולי זה לא נוח אבל זה מה שזה
אבל באמת בשנה הזו יצרתם לעצמכם כל אחד את ה"נישה" שלו והתפקיד שלו -
את לקחת על עצמך עוד ועוד ועוד
גם לפרנס
וגם לדאוג לבית
וגם לגדל את ילדיכם המשותפים
וכאילו אמרת בלי מילים: אני אעשה הכל, אתה רק תלמד מתי שנוח לך.
אז הוא עושה את זה.
לומד מתי שנוח לו...
אם הוא יקח על עצמו *עוד* תפקידים
עוד עזרה בבית
עוד עבודה אולי
כבר מאזן הכוחות ישתנה!
גם את תרגישי שותפות בעומס
גם את לא תקרסי
גם בעלך ירגיש נחוץ!!!
והרגשת הנחיצות הזו היא אולי הדבר הגדול ביותר שאפשר להעניק לבנאדם! ממש - אבל תתני לו להרגיש *שהוא* נחוץ - זו באמת המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לבעלך האהוב.
שצריך אותו!
שהוא יכול!
שהוא שווה!
ועוד בפרט שכתבת שמאז ומתמיד הוא לא מסיים דברים
לאדם כזה הרגשת הנחיצות והרגשה שלו עם *עצמוח* שהוא יכול ומסוגל - היא לא פחות מקריטית!!!
אני לא יודעת מה הוא עבר בילדות,
ואילו דפוסים הוריים הוא הכיר,
אולי הוריו לא נתנו לו (בלי כוונה כמובן) את ההרגשה שהוא ילד מסוגל, שווה, בעל ערך,
אולי הם עשו במקומו שירותים מיותרים?
אולי נתנו לו פינוק?
אולי לא פירגנו מספיק?
אולי לא העצימו בו נקודות חוזק אלא רק העצימו נקודות חולשה?
אולי בכלל לא היו שם עבורו?
ואולי עוד הרבה דברים.
העניין החשוב להבין הוא שבעלך ממש *צריך* להרגיש שווה. מסוגל. יכול.
זה צורךף בסיסי בסיסי של בנאדם.
ואם הוא ירגיש שהוא נותן יד ותורם עוד בבית, בחוץ - ומשמח בכך גם את אשתו היקרה - זה יכול לתת לו המון, פשוט המון!
אז גם בשבילך יקרה
גם בשבילו
גם בשביל הילד שלכם והעתידים לבוא -
נסו לשנות את הדינמיקה הזוגית שלא רק את אחראית על הכל - אלא שניכם יחד נושאים בעול האהוב באהבה.
3. לגבי האוננות -
בפן הזה אני מאוד מאמינה במשפט "אם מחפשים - מוצאים"
בכוונה של - אם האדם יהיה כל כולו בתוך משהו, ויחפש אותו ממש - הוא ימצא.
כמו שהאדם יוצר לעצמו את המציאות...
אם בעלך עשה מה שעשה ושם את בגדיו בכביסה -
ואת הלכת לכביסה והוצאת את בגדיו ובדקת אם רטובים וכו' - לי מהצד זה נשמע כמו חיפוש יתר שלו...
בעניין הזה הייתי ממש ממליצה להרפות לגמרי. לא לחפש בבגדים שלו או לחפש רמזים וכו' - כי זה סתם יציק *לך*
ולא רואה איך יתרום במשהו...
גם כתבת שאין לו סמארטפון ואין לו דרך לראות נאמר פורנוגרפיה אז זה אומר שגם אם חטא זה היה בלי להביט בנשים אחרות או תכנים לא ראויים - שזה משהו אחר לגמרי לגמרי!
כל הנושא הזה ואיך גבר בנוי ואיך אישה
וההבדלים בין עולם ההלכה ואיך שבחורי ישיבה מתחנכים ששז"ל זה הדבר הכי נורא ביקום אולי וכל ההפחדות בנושא
אל מול העולם החילוני ששם זה בגדר טבע ופשוט ולא עושים מזה עניין כרגע,
והגבר הדתי שמצוי בתווך בין לבין
בין רצונו לעבוד את קונו
לבין איך שהוא נברא והיצר הטבעחי שלו
ויש עוד המון המון מה להאריך
אבל בגדול - אם זה אפילו לא צפייה בנשים אחרות אלא "רק" אוננות מדי פעם - לגמרי לגמרי זה עניין שלו מול בוראו ולגמרי זה *שלו* והייתי עוזבת את זה לגמרי.
אין לדבר סוף.
אם נלך ונחפש אז כל אישה תיכנס אחרי בעלה לשירותים ולמקלחת ותשים מצלמות אבטחה במחילה...
מי אמר שהוא הולך לשירותים הוא לא עושה זאת?
יש דרך "לךעקוב" אחריו בכל שנייה שהוא נושם? לא...
וזה גם לא יועיל ולא תורם לכלום...
אם הוא מרגיש לא משהו עם עצמו ובכללי ומדי פעם נופל בזה - אני בטוחה שגם ככה הוא מרגיש נורא ונגעל מעצמו,
ואני בטוחה גם שאם הוא ירגיש יותר טוב ויותר שמח ומסופק בחיים ועם עצמו (גם ע"י הרגשת הנחיצות עליה דיברתי בסעיף 2) זה יכול מאוד לתרום גם בנושא הזה.
אבל שוב, אישית הייתי ממש ממליצה לעזוב את הנושא הזה לגמרי.
אני ממש חושבת שאם היו מכינים אותנו, הנשים, וגם את הגברים לעולם הטבעי והרגיל ולא רק לחיי האידיאל הנשג הייתה נחסכת כל כך כל כך הרבה עוגמת נפש.
אם היו אומרים לכל חתן כל מיני דברים
ולכל כלה כל מיני דברים, בין היתר שכמו שאם החתן שלך יעשה "אפצ'י" את לא תיבהלי ותחשבי שהוא חייזר - כך אם "תגלי" פעם שהשם ישמור הוא אונן פעם - שהעולם לא יקרוס עלייך
(סליחה אם זה נשמע תוקפני חלילה, ממש ממש לא כך הכוונה. אני פשוט רואה נשים מיוסרות וגברים מיוסרים על משהו שלפעמים הוא פשוט טבע האדם מדי פעם, לא שזה מצדיק או אומר שזה טוב חלילה, אבל לפעמיןם מתייחסים לזה לא פחות כאילו מישהו רצח מישהו... אז קצת פרופורצויות ולהרגיע אנשים ונשים...
הקב"ה ברא אותנו אנושיים
ועם גוף אנושי
וצריך לקחת גם את זה בחשבון
ולדעת שהוא רוצה שאנחנו נתגבר כל פעם מחדש - וכל פעם אחת כזו אנו נקראים גיבורים! לא פחות מכך
ושהעולם הזה כולו הוא השתלמות, התמודדות,
אנחנו לא מושלמים ואף פעם לא נהיה - רק הקב"ה לבדו מושלם
ולנו נותר לשאוף לכך, לתקן, לקום אחרי שנפלו
אבל לזכור שאנו בני אדם
ושהיאוש והגועל העצמי לא תורמים אלא גורמים לנו להשתבלל עוד ועוד בחטא
להיפך!
נקום!
נחזור בתשובה!
ונשתדל לפעם הבאה עם הפנים קדימה!
בהצלחה יקרה :פרח:
).
תגובה נפלאה
❤️