הגבר בכתובה הבטיח לזון ולפרנס. לא האישה. 

ביהדות אין שום חובה לאישה לעבוד וזה מעולם היה כך בעבר הרחוק.

לא יודעת מי החליט במהלך השנים שבית של תורה זה בית שהאישה עובדת והגבר מובטל.

בדיוק נפתח על זה שרשור שיש אברך שקם מאוחר, ואגב, לא הגבתי שם אבל אני אישית מכירה הרבה כאלה שלא יודעים ללמוד תורה ולהציב לעצמם זמנים כמו שצריך אבל חיים תחת השם "אברך"..

מעטים אלה שתורתם אומנותם באמת.. כל השאר לדעתי נהנים לא לעשות כלום או רק לטייל כל היום..

לגבי העבודה של האישה- אך ורק מה שהיא אוהבת ורוצה. אבל אין ספק שעבודה במשרד החינוך הרבה יותר נוחה כשיש ילדים.. השיקול הוא אינדיבדואלי..

נהנים לא לעשות כלום...? ח''ו זה ממש לא נכון

צעולם לא היה כך...? פסוקים מפורשים 

דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.
הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ.
 זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;    מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם.
חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ;    וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ.
טָעֲמָה, כִּי-טוֹב סַחְרָהּ;    לֹא-יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ.

נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ;    בְּשִׁבְתּוֹ, עִם-זִקְנֵי-אָרֶץ.

מלבי''ם שם: "נודע", והיא תחזיק יד בעלה שיעסוק בתורה, עד שיהיה איש גדול מצוין בשבתו עם הסנהדרין והזקנים יושבי שער:

וברור מקצוע שהאשה אוהבת... אני מדבר מהצד של בחירת אשה.

ולא הוצאתי שם רע על אף אחד. אמרתי שאני מכירה הרבה כאלה שלא עושים כלום, לא שכולם ככה.

האישה העובדת לפי הציטוטים שלך הכוונה לעבודות הבית! לא לעבודה בחוץ. אם פעם אישה היתה הולכת ברחוב היו קוראים לה "יצאנית".. 

ולימוד תורה עד שהיה גדול כמו הזקנים, לא סותר עבודה ופרנסה. תנאים ואמוראים היו עובדים ולומדים, לא רק ישבו ללמוד. 

הדבר הטוב ביותר זה שילוב של תורה ועבודה. ושאף אברך לא ישלה את עצמו שהוא עושה את רצון ה' אם אישתו צריכה לסבול בלעבוד קשה גם בחוץ וגם בבית וגם לגדל ילדים והוא בתוך התורה. ה' לא צריך תורה כזאת.

זו לא עבודת בית.

ומהשכר שהיא מקבלת היא קונה שדה וכרם (ראי מפרשים על 'זממה שדה'), סימן שהיא מרוויחה הרבה.

וכתוב בבא בתרא "עושה אדם את ביתו חנוונית", זה כן היה.

"מעטים אלה שתורתם אומנותם באמת.. כל השאר לדעתי נהנים לא לעשות כלום", זה שם רע על 90% מהאברכים.

בימינו אי אפשר להגיע לדרגת אמורא (יחסית לדורינו) בלי רק ללמוד כל היום. כל הפוסקים והרבנים אומרים את זה גם השו"ע. עת לעשות לה' הפרו תורתך (כס"מ הל' ת''ת פרק ג)

אני עוצר את הדיון כאן.

תודה ובהצלחה

האישה היא פשוט שפחה.

עובדת קשה, עושה עסקים, באה הביתה, מבשלת מנקה, מחנכת את הילדים, כשהבעל בא הביתה שוטפת לו את הרגליים, מגישה לו אוכל ושתיה, הוא עושה פוצי מוצי לילדים ואז הולך שוב להתפלל וללמוד והיא נשארת לנקות אחריו ולהשכיב את הילדים, ונשארת לבד עד שמגיע בשעות הקטנות של הלילה כשהיא גמורה ואז הוא מצפה לסקס. חחחחחחחחחחחחחחח....

מסכנה אישה כזו.. לא מקנאה במי שנשואה לכזה.

זו לא דרך תורה. שילמד תורה 24/7 והוא עדיין יגמור בגיהנום.

אתה מטריף לי את הדעת.

כמה אנוכיות יש בהודעות האלו שלך.

אתה מגייס את התורה לראייה הצרה שלך.

בעצם מה שאתה שואל כאן זה,

אני כבר קבעתי שאני אברך.

ואני רוצה אישה שתפרנס אותי.

מי יכולה לפרנס אותי הכי טוב?

אה, לא רק אותי, את כל המשפחה!

אתה בא לנישואים מעמדה של מקבל.

וגבר שבא ככה- 

מתכון לאסון בשביל האישה.

חביבי,

תתאפס.

ככה לא מתחתנים.

תשנה גישה דחוף.

ורבנים לא הכריחו אותך?

ממש אומללות

*נכתב בציניות*

היום רוב הזוגות עובדים 2 בני הזוג משרה מלא

אז זה ממש לא קשור לאבא אברך או לא!

מכירה מלא (גם קרובי משפחה) שגרים בחו"ל והם אברכי כולל בדיוק כמו בארץ.

לא יודעת מי הוציא את הסטיגמה הזו שבחו"ל כולם עובדים,זה פשוט לא נכון,אין לזה שום קשר לצבא.

מי שרוצה להתחמק מהצבא,לא צריך את הכולל בשביל זה.

בציבור החרדי יש חסידים וליטאים

אצל הליטאים יש ציבור הרבה יותר גדול שנשארים אברכים לכל החיים,אני מכירה נשים שעובדות עד מוות בשביל לכלכל את הבית,אבל זו זכותם.

אצל החסידים (אני מהציבור הזה) הרבה יותר מקובל ללמוד כמה שנים ואז לצאת ללמוד /לעבוד וכו' (יש גם אברכים לכל החיים,אבל בהרבה פחות מהליטאים)

אני מכירה בחו"ל אברכים מהציבור שלי שלמדו כמה שנים וחלקם הגדול יצא בסוף לעבוד,מה שהיה קורה גם אילו היו גרים בארץ.

אני לא מכירה ליטאים מחו"ל.

ולגבי הפותח (אני מניחה שהוא ליטאי,לפי סגנון השאלה) אז אם אני לא טועה בהשתייכותו לקהילה מאוד מסוימת,מאוד מקובל שם לבחור כלה גם לפי המקצוע, אני מניחה שזה לא בגלל שהוא מתכנן חופשות באיטליה,אלא שיהיה קל יותר כלכלית בבית. בנוסף לסכום כסף האגדי שהכלה אמורה להביא לחתונה (מי שיש לו בית של בנות,הוא מסכן )

הם היו מוציאים חוק אחר שיפטור את החרדים מהצבא,אל תדאגו

שרוצים שאבא של הבחורה יהיה אברך,ומנגד יממן דירות. מאיפה???

פשוט עצוב

הפכו את היהדות לדבר שאם מתחזקים בו אז גם סובלים בו.

פשוט הפכו את התורה לעבודה זרה מבחינתי. לא מבינה אנשים. פשוט לא מבינה.

זו קהילה מאוד מסוימת

אני מהמיגזר החסידי,עד לפני כמה שנים,ההורים עזרו לקנות דירה,מי שהיה לו כסף התחלק חצי חצי בין ההורים של החתן וההורים של הכלה.

מי שהיה לו פחות,או שבאופן עקרוני החליט שזה מספיק,נתן שליש והזוג לקח על עצמו שליש

יש לציין שהחסידים ברובם קנו בערים זולות מאוד ולא בב"ב או בירושלים. ככה שאצלי למשל שילמו כל זוג הורים שליש מהדירה,כשהדירה עלתה כ 400,000 ש"ח,ועוד שליש אנחנו לקחנו משכנתא. (להורים שלי ב"ה לא חסר כסף)

כיום הדירות יקרות מאוד,גם בפריפריות,ולכן מאוד מקובל היום שלא נותנים דירות (בציבור הליטאי למיטב ידיעתי,ממשיכים לבקש דירות על בחורים,ואפילו בב"ב ובי-ם),עוזרים לזוג עם השכירות בשנה או בשנתיים הראשונות,וזה מתחלק שווה בשווה בין ההורים, ונותנים סכום סימלי לזוג בשביל האפשרות לקנות דירה (בין 20 ל100 אלף ש"ח) בהתאם לכמה שההורים סיכמו בינהם.

זה שונה מאוד מאוד מהמיגזר הליטאי,

הפריפריות של החסידים הן:צפת,חיפה,נצרת עילית,עפולה וטבריה בצפון

קרית גת,ערד (גור) בדרום

שהם צריכים לכפר על הקטניות שהם אוכלים בפסח,לכן יש יותר סליחות

חחח

לכל עדה יש את היופי שלה

ספרדים,אשכנזים,אתיופים, מה זה משנה? כולנו אחים

והבנתי הכל

חרדי מעולם לא היה מוריד כיפה רק בגלל שאלות לא נעימות שמפנים אליו

אני חושבת שזה לא נכון להשוות בין הארץ לחו"ל,בחו"ל ההגדרה של חרדי היא שונה,פה  בארץ אף אחד לא היה קורא לו חרדי ואני גם מניחה שהכיפה שלו לא היתה שחורה.

ואת גם שוכחת שבאמריקה דווקא,המירוץ אחרי הכסף הוא ביחס לאמריקאים,זה חודר גם לחרדים אין מה לעשות. אני מכירה שם נשים שנמצאות מהבוקר עד הלילה בשופינג,זה חלק מאוד גדול מחייהם.

גם פה יש נשים כאלה,אבל שם זה ממש תרבות ודרך חיים.

ושוב יש לי בני דודים וקרובי משפחה משם,שחיים בעניות גדולה והם אברכים.

הגדרה של חרדי היא שונה בארץ ובחו"ל

ובכלל כל אחד יכול להגדיר את עצמו איך שבא לו

שלא תטעי ,אני גם חושבת שגבר אמור לפרנס,אלא אם כן חשקה נפשו בתורה והוא משקיע בה את כל כולו ואשתו מחזקת אותו,והם במסע הזה ביחד.

זה לא אוניברסיטה,לא באו ללמוד תורה בשביל להצליח ולעבוד בזה.

הם באים ללמוד תורה,כי זה ייעודם בעולם וזה חשוב להם. זה עניין של רצינות.

מי שרציני,ואפילו אם יש לו ראש חלש,אבל הוא לא מזלזל ולומד בכל רגע פנוי,אז מגיע לו בהחלט הכבוד

ומי שבא לכולל בשביל לשתות קפה ולפטפט,גאון ככל שיהיה,ובין לבין ללמוד תורה,שיצא לעבוד ויקבע עיתים לתורה.

אני הסכמתי על עניין העבודה

יש צדיקים שאין להם המוח הכי שפיץ,

תסתכלו בדורות קודמים היו כאלה שנקראו צדיקים , ולא הגאונים

כי כול כולם היה קשור לתורה מבוקר עד לילה ולעבודת ה' 

אבל הם לא היו חדי מוח,

אבל כן כל מחשבה ודקה שהייתה בהם הייתה קשורה לתורה , אפילו לחלקים "הקלים " שבה,

והיו מתייעצים ומבקשים מהם ברכות וכו'. והם היו באמת צדיקים, ודוגמא בעבודת ה'

זה היה קיים בכל הדורות.

צריך להבין שתורה זה לא רק ידע

בניגוד לתחומי לימוד אחרים בעולם.

זה לא קשור בהכרח רק לIQ שיכלי,

זה קשור לIQ רוחני ,

ולכן כל ההבדלה שרק 'העילויים' ישארו ללמוד

מבחינתי מוטעת לחלוטין ובכלל לא נקודת מוצא נכונה

כדי לבדוק את נכונות הצדקת השארתו של אותו יהודי תחת כנפי השכינה בין כותלי בית המדרש.

ועדין רבים למדו

זו תפיסת עולם חברה 

תתחילו לקבל ערכים של אחרים בכבוד ובהכלה

גם אם זה לא מתיישב לכם טוב על הלב

ובכלל בארה"ב ובאירופה גם יש הרבה כוללים ... ועדין לא ראיתי שצריך שם פטורים ודחיות.

תקבלו את השני.

ובתורה יש מספיק דוגמאות לצבא , ולניהול ולמשפט.

והתורה מספיק פיקחית וגדולי ישראל , 

מספיק חכמים ויודעים גם את כל זה ,

וראו ערך בהשקעה רק בלימוד התורה הקדושה למרות ובגלל....

(ועדין אם היה מצב שכל עמ"י ילמדו תורה אז בוודאי שחלק יצטרכו ללכת לצבא גם מתוך תלמדי החכמים, אבל ברגע שצבא = הרבה נגד רצון ה' וצריך לחרוק שיניים כדי לא להתגלש שמה(אני יודעת לא כולם אבל גם קצת מספיק) , (לדוגמא ראה ערך קבלת ההבנה לאי שמיעת שירת נשים ) במצב כזה הצבא לא יכול להיות מקום ללכת אליו במודע, זה רק מהפן הרוחני , חוצמזה שעם כל הכבוד את לא יווני ולא רומאי והם כבר עמים שנעלמו לגמרי מהמפה למרות שהם היו המודרני של אז, אז צריך לדעת שהתורה זה מה ששומר וזה השוני ויחודיות שלנו על פני הטבע בעולם , טבע שאומר שממזמן היינו צריכים לא להיות פה , ואנחנו פה, רק בגלל התורה הקדושה , היא מגן ומצילא לנו , בלי תורה שום צבא לא היה מחזיק כאן. ומודרני של היום עוד 300 שנה לא היה רלוונטי התורה כן!)

האישה שם שפחה וחסרת מעמד וטוב להן ככה. למה? כי ככה חונכו.

כל בן אדם נורמלי יודע שהמציאות שם זוועה. ולצערי אני רואה גם בתים של תורה שפשוט זוועה שם והאישה חושבת שהיא מאושרת.. ככה זה כשמחנכים את הילדים בתוך בועה.

אם הן היו יודעות מה מגיע להן ומה יכול להיות להן, הן לא היו מסתפקות בחיים כאלה.

אלה שגדלו בבית כזה- פשוט גדלו בתוך בועה. ואלו שחזרו בתשובה- חיות באפוריה.

חכו לרגע שיפול להן האסימון... רק זה יהיה מאוחר מידיי. ואז מתחילות הבעיות בשלום בית- בעלי לא מבין אותי, לא מתחשב בי, לא עוזר לי בלה בלה בלה.... אחרי 10 שנות נישואין לשייח סעודי פתאום הן מבינות איך גבר צריך להתנהג ואז לחנך שייח סעודי להיות בעל טוב ומתחשב זה כבר מקרה אבוד.

יש גם אברכים שהם אחלה גברים, אני מדברת על אלה שרגילים לא לעשות כלום לא בכולל ובטח לא בבית.. והכל מתוך תורה הצדיקים התמימים האלה.

זו פשוט תופעה בציבור הדתי והחרדי וזה חורה לי כי זה חילול ה' גמור!

טוב להם.. הם ילדות גדולות ובוחרות את הבחירות שלהם.

אתן חושבות שהאמת אצליכם... והן מאמינות במשו אחר

מיני לשונות רעות שרצות פה.

נשות אברכים הם בעלות שכל ובחירה בדיוק כמוך. גם את גדלת בבית מסויים וחברה מסויימת, ואי אפשר להגיד על כל בחירה שלך שהיא לא באמת בחירה כי אם היית מכירה משהו אחר היית עושה אחרת, נכון?

אני לא מבינה מאיפה החוצפה שלכם לפתוח פה ככה . ואל תגידי לי "זאת דעתי וזכותי להגיד אותה" כי זה לא דעה זה זלזול. מה בינינו לבין נשות ערבים או נשות בעלים שמתייחסים אליהן בזלזול???????

לא טוב לכם? יום טוב אל תהיו אברכים. מכאן ועד לזלזל ככה זה מאד רחוק.

בואי אני יספר לך שאבא שלי למד תורה המון שנים, אמא שלי עבדה במשרה מלאה והיתה מאושרת שבעלה לומד כל עוד הוא יכול. היא היתה מאושרת מסוג הבית שהיא חיה בו, מהערכים שהיא בונה את הבית שלה, ממה שהילדים שלה גדלים לתוכו.

היה חסר לי משהו? כלום

הייתי מוקפת אהבה? המון. מוקפת אהבה וערכים ושאיפה לגודל.

היה חסר לי כסף? יכול להיות. חיינו בצמצום בלי שום עננת פחד מעל הראש.

אבא שלי מתייחס לאמא שלי כמו מלכה ואמא שלי היא אצילית ביותר ולא שפחה ולא שום דבר אחר. כן למרות שגם אבא שלה היה לומד תורה. זאת היתה בחירה שלה (עובדה שאחיות אחרות שלה בחרו אחרת)

והנה אני אומרת לך שגם אני כרגע אשת אברך

ככל הידוע לי זה מתוך בחירה מלאה. 

ככל הידוע לי, אם זה לא חלק מהשטיפת מוח שעברתי, אנחנו עוצרים ממדי פעם ובודקים את הבחירה שלנו ואת האיזונים.

אני לא אומרת שרק בית שהאבא לומד תורה הוא בית גדול ומלא ערכים. בכלל לא. אבל למה אתם עושים את ההיפך ופוסלים את זה ככה??

אפשר להגיד שאפשר להגיע לחוסר איזון. מקבלת.

אפשר להגיד שצריך לא ללכת על אוטומט שאישה עובדת והכל והבעל מתבטל במקום ללמוד. מקבלת.

אפשר גם להגיד שיש אברכים בטלנים. נכון.

אבל אוףףף כל הזלזול שיש פה זה כל כך מכעיס. כאילו התופעה בכללותה זה חבורת בטלנים משתמטים.

אנשים לומדים תורה.

אנחנו יהודים.

על מה התסכול הגדול פה???

הן לא מסכנות,ואפילו שחלקן מוכות הן יודעות בדיוק מה טוב להן. ואצלן ההפרדה המגדרית היא בגלל התרבות בלה בלה בלה......

כמה התנשאות יש בפמניזם הקיצוני הזה

אפילו נגד בהרבה דברים.

רק בגלל שמביעים עמדה לטובת האישה ישר קופצים ואומרים "פמיניסטית".. נו באמת..

אברך שלא עובד הוא מובטל. אמנם לומד תורה אבל מובטל והוא מפיל את העול על האישה. איזה מן גבר זה? גועל.

נשמע שיש לך משהו נגד אברכים בלי קשר לנכתב פה,או שאת מכירה מישהו ספציפי ומכלילה ממנו על כולם.

אני מכירה אברכי משי,אנשים מדהימים שהתורה מעדנת אותם,והם חיים בפשטות ובאושר,שנשאר רק לקנא בהם.

האישה עובדת קשה מרצון,וכן כל חינוך שהוא הוא שטיפת מוח,גם אני וגם את שוטפות את המוח של הילדים שלנו בדרך שאנחנו מאמינות בה.

למה קשה לך לקבל את צורת החיים הזו? הם חיים בצמצום מאוד גדול.חיים לא קלים,למען מטרה מסוימת.זה יפה בעיניי.

זה מגיע בהסכמה משותפת של שני בני הזוג,מה רע בזה?

כמעט בכל בית שני,ויעידו השרשורים שנפתחים פה על הנושא הזה המון,יש מריבות על כך שהבעל לא עוזר מספיק בבית ,בלי קשר בכלל אם הוא אברך או עובד.

כבר כתבתי שאני לא מכלילה ושיש אברכים שהם אחלה גברים.

דיברתי על מקרים שאני ראיתי ושמעתי.

ולמה שאגיד סליחה על משהו שאני מאמינה בו? אני לא חוזרת בי מדבריי ולא מצטערת עליהם. מותר גם לאחרים להביע דעה שהיא לא כמו שלכם הדוסים שחושבים שרק אתם צודקים ושופטים את כל השאר שלא חושבים כמוכם.

אם כבר הזלזול הוא שלך שאת מבקשת ממני לבקש סליחה על מה שאני חושבת.

ולא, אין לי שום דבר נגד אברכים או לימוד תורה, לתדהמתכם הרבה.

וגימוד הערך של העולם שאחרי שהוא העיקר

אשמח לתגובות לשאלה ששאלתי תודה

בית תורני = הרבה ילדים. הרבה ילדים = המון הוצאות. קרי, משכורת של גננת/מורה לא בהכרח תספיק.

לעניות דעתי, אברך בהחלט יכול (ואף חייב) לעזור לאשתו בלהלביש, להאכיל ולהוציא ילדים.

ומעניין אותי לדעת האם מסלול החיים שלי מקבל תפנית משמעותית לכאן או לכאן בגלל הפרט הזה.

כל שני וחמישי יש להם חופש. ואז חופש גדול.

ואני זאת ש90 % נשארת עם ילד שלא מרגיש טוב

בבוקר אני מוציאה חלק ילדים והוא חלק 

בצהרים אני בעקרון בד"כ אוספת

עובדת בתחום הייטק

עבדתי בעבר בחברה הייטקית בשורה הראשונה תנאים ומשכורת ++ אבל בקושי פניות לחיים

ואז עברתי לעבודה פחות רווחית ועדין בתחום שלי, אבל הרבה יותר גמישה ומתאמת לבית עם ילדים 

וגם בסמיכות לבית 

ככה שכל אדם צריך לעשות חושבים ולראות מה מתאים ונכון לו,

והד"כ מי שהוא טוב יכל לתמרן ולמצוא עבודה לפי סדר העדיפויות שלו (ובטווח ההגיוני לתחום שהוא בחר בו )

ובעלי ב"ה ממשיך ללמוד (הלוואי שעוד הרבה שנים , וגם אם הוא יצא מתי שהוא לעבוד אני תמיד מתפללת שהתורה תמיד תשאר העיקר וכל השאר טפל )

ובחלק מהערבים לומד עם בחורים חילונים 

שזה גם מלגה מסוימת.

מי שלא מגיע מהעולם שראה את זה 

או שלא רוצה זאת בכל מאודו לא יבין איך זה בדיוק עובד

וחוצמזה בחברת הייטק שעבדתי בה 

היו מלא נשים ורובן היו נשים לבעלים שעובדים אף הם משרה מלא ...

למשל חברה שלי - למדה מקצוע מכניס, הלכה לעבוד חודש אחד, והחליטה שהיא בכלל לא רוצה לעבוד אלא להיות בבית עם הילדים.

אז היא פתחה משהו מהבית מן הסתם פחות מכניס.

אנשים משתנים מתפתחים עוברים שינויים,

וגם החיים עצמם לא ניתנים לחיזוי.

תתמקד במה שחשוב.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.