ואני יודעת שזה היה שטותי,
ואני יודעת שזה לא היה בכוונה.
"אבל למה את לא שואלת?"
נו, על דבר כ"כ קטן?
אז הלכתי לחדר,
ישבתי על הרצפה בפינה,
כמו שאני אוהבת.
שהקיר יחבק אותי.
והיה לי טעם מר בפה,
ודמעות בעיינים,
וגוש חונק בגרון.
ובאת,
והצטערת,
וביקשת סליחה,
ואמרת שלא התכוונת.
ואני יודעת שלא,
אז באתי לסלון וקיפלתי כביסה.
ואתה בכלל היית עם אוזניות,
לא מחובר,
לא תקשורתי.
אז התייאשתי.
החלפתי לפיג'מה,
והלכתי לישון.
אבל אתה שוב באת.
כמו תמיד.
ושאלת,
ודאגת,
והצטערת,
והבטחת,
ואמרת לי להזכיר לך בפעם הבאה,
כמו בכל פעם.
ולא,
הפעם לא רציתי לסלוח,
אבל הייתי חייבת.
כי אתה כזה חמוד,
ואני כ"כ אוהבת אותך.
ולפעמים אני מרגישה שאני מתעללת בך.
עם זה שאני לא מובנת,
עם זה שאני לא אומרת,
עם זה שאני בוכה מלא.
ואיך אתה לא מתייאש ממני?
ואיך אני לא מתייאשת ממך?
כנראה שיש איזה דבק בלתי נראה.
אני באמת לא יודעת.
טוב נו,
אז הלכנו לישון מחובקים,
אחרי הרבה דמעות והבטחות.
ובלב,
אני תוהה לעצמי בלי שתדע,
מתי תהיה הפעם הבאה?
