בנות, תנו לי כוח בבקשה.
סיפרתי לכן על הבן שלנו.
שופכת את מה שעל ליבי (ילד עם אמירות בעלות אופי אובדי) - הריון ולידה
אנחנו עדיין בתהליך של בדיקת מסוכנות.
בינתיים אנחנו צריכים להיות ערניים ולהשגיח עליו יותר מהרגיל (ברמה המעשית)
לתמוך בו הרבה (ברמה הרגשית)
להשתדל מאד מאד שהוא לא יגיע לתסכולים גדולים...
חוץ מהעניין הזה
החיים על פניו רגילים
עם טוב ועם קושי
עם כיף פרטי ומשפחתי ועם אתגרים
גם הילד עצמו מבחוץ נראה בסדר גמור.
שר וצוחק
לומד
משתף אותנו
ויש לו חברים.
***
כל הסיפור הזה דורש המון התגייסות
המון כוח
ומעבר לזה, צריך להתמודד עם הדאגות שלנו - האם יהיה בסדר בסופו של דבר?
אני אישית בוגרת עניינים דומים
היום במקום טוב ב''ה
אבל נותרתי עם רגישות.
בימים כתיקונם,
אנחנו מאד שומרים עלי שאני לא אעבור את הגבולות שלי.
וגם עכשיו,
דואגת לעצמי לזמנים חופשיים
לפינוקים קטנים
אני בליווי עם הפסיכולוגית שלי...
מתוך המתח הגדול בו אני מצאת בגלל הסיפור הזה
אני מתכנסת הרבה
אחרי שאנחנו מסיימים את ההשכבות
כבר אין לי כוח למשהו אחר.
מוצאת מפלט במחשב / בפלאפון.
מתקשה לתקשר עם בעלי.
בסוף היום אני ריקה.
הקשר בינינו נפגע. בעצם אין ממש קשר. יש בעיקר את חוסר סבלנות שלי כלפיו 
עברנו דבר אחד או שניים
בלשון המעטה
אז אני מאמינה שאנחנו ''רק'' צריכים שוב לעלות על הגל
ושלא כל-כך נורא.
לא מושלם שהקשר שלנו ככה כרגע
אבל זה טבעי ואנחנו בני אדם.
מצד שני אני לא רוצה שזה ימשיך ככה יותר מדי
כי מתישהו זה כבר ממש רעיל.
את הסביבה הקרובה יצא לי לשתף
שאנחנו כרגע עוברים נסיון
ושאנחנו זקוקים לתפילות.
אבל יותר מזה, לא הרגשתי שנכון לפרט.
בגלל הפרטיות של הבן שלנו.
(חברות או קרובי משפחה יודעים פחות או יותר את הדברים שאני עברתי
אבל כאן זה לא אני, זה מישהו אחר)
אפילו כאן, אני כותבת על הנושא הזה מניק אחר 
בניק הרגיל, אני תומכת, מפרגנת, מתפאלת
כמו רוב הנשים הטובות כאן.
זה גם חלק ממי שאני, באמת.
זה החלק הבריא שלי.
אבל זה לא שלם.
הסתרה ובדידות.
אני חושבת שבמקרה הזה זה הכי נכון
(כל חשיפה באה אם מחיר, לפעמים גדול)
אבל זה קשה.
היום ספציפית, אני רואה שנגמרו כל משאביי
צעקתי על הילדים
אני בכלל לא נחמדה לבעלי
ואני מרגישה שכל עצבותי חשופים
ושאם רק יגעו בי
אני אתפוצץ על כולם.
ומצד אחד, אני צריכה להיות אחראית. מאד.
חשוב מאד שאני אשדר יציבות.
סבלנות.
בשביל הבן שלי,
שרגיש מאד בתקופה האחרונה.
ובשביל שאר הילדים,
שבטח גם עליהם עובר משהו, גם אם אף אחד לא שיתף אותם.
ומצד שני, אני רק בן אדם
לא רק זה - אדם עם שבריריות מסוימת
ששמחה, מתקפדת, בונה
אבל בזהירות ובמודעות.
ההרגשה שאני צריכה סופר-אמא עכשיו
(ולא רק אמא טובה דיה)
מתישה אותי
חונקת אותי
מלחיצה אותי
מכניסה אותי למקום לא בריא.
ריבונו של עולם,
איך צולחים זמנים כאלה?
תתפללו עלינו בבקשה?
את אמא מדהימה!
אבל לא יודעת אם זה מעשי לכם...