החיים שלי מעולם לא היו שיגרתיים. מאז ועד היום תמיד מעניין לנו בחיים. גם ההריון הראשון, שהגיע אחרי 6 שנות נישואים וטיפולים כמובן, היה לא צפוי. הריון ראשון!!! אחרי 6 שנים!!!! כמה התרגשות, כמה שמחה, כמה צפיה. מי חשב בכלל שיכול להיות שהריון זה לא אומר תינוק חי ובריא בידיים? מהרגע הראשון שגיליתי על ההריון הכל השתנה. הפכנו מזוג לשלושה. היה יצור זעיר שחשבנו עליו, שדאגנו לו, שדמיינו איך יראו החיים איתו, שטווינו אלף ואחד חלומות איך יהיו החיים אחרי הלידה. כל אולטרסאונד התרגשנו ברמות. ראינו אותו קופץ ומתהפך בבטן, שמענו את הדופק, את הזרימות בחבל הטבור, הרגשנו את התזוזות - בהתחלה כמו כנפיים של פרפר, ואחר כך כל יום ויום יותר חזק.
עד שבוקר אחד בשבוע 22 הכל השתנה. קמתי מוקדם לישיבה בבית הספר בו עבדתי כמורה. בשרותים הרגשתי שמשהו יוצא . מיד הפסקתי הכל והתקשרתי בידיים רועדות ועם דמעות בעיניים לרופא שלי שאמר לי לבוא אליו מיד. במרפאה הוא עשה אולטרסאונד, וראה שצוואר הרחם פתוח 3 סמ, והרגליים של התינוק כבר בחוץ. מאותו הרגע יצאנו למלחמה על החיים של התינוק שלנו. הרופאים רצו מייד ליילד אותי, אבל אנחנו התעקשנו והם הסכימו לנסות. השכיבו אותו עם רגליים למעלה וראש למטה, ממש באלכסון למשך 24 שעות בתקווה ששק ההריון יכנס חזרה לרחם. למחרת לפני הצהריים סגרו בניתוח את הרחם בחזרה. אבל אז התחילו צירים ממש חזקים, ולפני שהתרופות נגד צירים הצליחו לעבוד, היתה לי ירידת מים. שוב נאלצנו להלחם ברופאים שרצו מיד ליילד, והסכימו בלית ברירה לתת לי אנטיביוטיקה לוריד ולראות אם נצליח לסחוב את ההריון בכל זאת. העלו אותי למחלקה מחוברת לאינפוזיה עם חומר נגד צירים ועם אנטיביוטיקה, ובמשך 3 וחצי שבועות לא ירדתי מהמיטה. בכלל לא. לא לשירותים, לא להתקלח, כלום. ירידת המים לא נעצרה, אבל במקביל נוצרו מים חדשים ברחם. זו הייתה התקווה שלנו. קווינו שלמרות שאלו השבועות הקריטיים שבהם הראות מתפתחות וזקוקות בשביל זה למי השפיר ששוטפים אותם, שהמים החדשים יעשו את הפעולה הזאת גם אם זה יקח קצת יותר זמן. בינתיים התינוק שלנו גדל מיום ליום ברחם. כל בוקר התפללתי שישאר בפנים עד הערב וכל ערב התפללתי שבבוקר עדין אהיה בהריון. הגענו לשבוע 26, ובאמצע הלילה הרגשתי צירים שלמרות כל התרופות פשוט לא הפסיקו. הזעקתי את בעלי בארבע לפנות בוקר ובינתיים הורידו אותי לחדר לידה... שם גילו שהתינוק הפוך ואין מצב ללידה רגילה. בינתיים רצו לחכות כדי שמדללי הדם שקבלתי עקב השכיבה במיטה יפסיקו להשפיע. אבל פתאום התחיל דימום עצום, השיליה לא עמדה בעומס - הפרדות שיליה. תוך דקה הייתי בחדר ניתוח. עוד לא הספיקו להרדים אותי וכבר הרגשתי איך הם מתחילים.
יום שישי בבוקר, התעוררתי מהניתוח, ובעלי אמר לי מזל טוב, יש לנו בן. הוא חי. התינוק שלנו נלקח כמובן לפגיה ששם ניסו בכל הכח להציל את חייו. הוא חי 8 שעות, ונלקח לעולם שכולו טוב.
מלאה באתי, וריקה יצאתי מבית החולים, אחרי חודש שלם ששהיתי בו. חזרנו לבית ריק.
היום יש לנו 3 בנים בריאים ושלמים, שממלאים את הבית באור ושמחה. ההריון והלידות של כל אחד ואחד מהם הם לא פחות מנס. יום אחד אולי אכתוב גם עליהם.
תודה שקראתם ❤️
❤️
