דניאל יוצאת משם.
רוח קפואה חותכת אותה בשניה הראשונה ואחריה כמו ניחוח רענן כזה, עד עכשיו היא לא קלטה איזה מסריח היה בפנים.
היא מתכופפת להריח את הבגדים שלה.
פיכסה.
זה נורא. איפה יש מקלחת לעזאזל. הראש שלה כואב פיצוצים והוא מתופף לה באוזניים במקצב המטורף הזה שמטמטם אותה כל פעם מחדש.
תק. תאק. תק. תק. תאק.
היא נכנסת לאיזה קיוסק לקנות מים.
טראח.
אה, סגור כאן. 'הדלת הזאת שקופה.' היא ממלמלת ומסתובבת אחורה.
קראח.
אישה נמוכה עם מטפחת משפשפת את המצח שלה.
''אוחח..''
דניאל נבהלת ''סורי אני..''
הכל בסדר נשומי, הכל בסיידר.''
''אה. אמ.. יופי'' דניאל מתכוונת להמשיך.
לאן בעצם?
האישה קוראת אחריה. ''נשומלה, בואי רגע צדקת.''
היא מסתכלת עליה בעיניים טובות כאלה. ''מה את עושה כאן עכשיו, אה? לילה ילדה יפה, צריך לישון''
דניאל לא רוצה לכבות את העיניים הטובות האלה, בא לה לענות משהו יפה, עדין כזה, שירגיע את הסבתאלה.
בסוף זה נפלט לה בלי להתכוון. ''מה את בעצמך עושה כאן?'' מתריס כזה. אוף היא לא רצתה.
העיניים של האישה ממשיכות להיות טובות. ''אני אוספת'' היא מצביעה על התיק שלה. משובץ כזה, כחול ירוק.
דניאל מסתקרנת. ''מה את אוספת?''
האישה מחייכת. ''כל מיני דברים'' היא אומרת בקול צופן סוד ופותחת את התיק. הוא עמוס בבקבוקים ריקים, עיתונים ועוד כל מיני שמאטעס. חרוז אחד גדול מתגלגל כשהיא פותחת והיא ממהרת לאסוף אותו. הוא בורח ממנה, היא צוחקת ומשיגה אותו בקלילות שלא תואמת את הגיל שלה.
דניאל מוקסמת.
האישה רואה את זה. ''אני שולמית'' היא מציגה את עצמה ''ואני אוספת כל מיני דברים, כל מיני דברים שאנשים זורקים אני אוספת.''
דניאל מהנהנת. מגניב. ''אבל למה?''
שולמית מחייכת. ''למה הם זורקים או למה אני אוספת?''
דניאל נבוכה לרגע. ''שניהם'' היא מכריעה בסוף.
שולמית מרימה מתוך התיק שרשרת עם תיליון בצורת לב, שבור כזה. ישן ישן. ''הם זורקים כי הם לא רואים את הערך שנמצא בכל דבר. אני רואה, אז אני אוספת''.
דניאל מסתכלת חזק על התיליון. ''כן.'' היא אומרת בקול אטום כזה, כאילו נחנק רק כדי לא להישבר. ''כנראה לכן הם זורקים.'' היא משתתקת מהר לפני שהקול שלה יחרוק עוד קצת ויגלה את ההר געש שמשתולל בתוכה.
מאוחר מדי.
שולמית מסתכלת עליה פתאום במבט חדש. ''נשומלה, את רוצה לדבר קצת? אה מיידלע? רוצה ננקה קצת את הלב שלך?'' היא מלטפת אותה עם העיניים ודניאל לא מצליחה להגיד לא.
גם לא כן.
אז היא רק עושה עם הראש תנועה מוזרה שגורמת לשולמית להניח עליה יד ולסחוב אותה לאיזה ספסל חצי שבור.
''קדימה נשמה טהורה, תשפכי את הלב שלך, כמו מים תרוקני.''
דניאל מרוקנת.
סלעים של ריקנות היא מרוקנת.
והם מידרדרים למטה בקול רעש גדול ומסוכן שגורם לשולמית לצקצק בלשון. פעם ועוד פעם.
ועוד מלא פעמים.
עד שדניאל מסיימת, והקול שלה יבש יבש.
ורק העיניים הטובות טובות של שולמית רטובות רטובות. היא מוציאה מהתיק המשובץ מטפחת בצבע וורוד וסופגת לתוכה את הדמעות.
היא מרימה עיניים לשמיים. ''ריבונו של עוילם. למה בראת כזה כאב, אה? בסדר, היית בורא קצת, משו. אבל למה כל כך הרבה, אה?''
היא ממשיכה עוד דקה להסתכל למעלה ואז מורידה את העיניים חזרה לדניאל. ''את יודעת למה ברא הרבוינו של עוילם כזה כאב, את יודעת למה הוא ברא כל כך הרבה קלקול ולבבות שבורים?''
דניאל לא יודעת.
''בשביל התיקון, כל הקילקול לא נברא אלא בשביל התיקון''
''איזה תיקון?'' דניאל שואלת.
שולמית מסתכלת עליה חזק. ''כשיהודי נופל הכי למטה, איפה שהכי מסוכן ומגעיל וחשוך, איפה שהכי הרבה קילקול וחוזר משמה, זה נחת רוח גדולה לה' יתברך, כי ביחד איתו חוזר ומאיר אור גדול, אור של תיקון''.
דניאל מגרדת את הצבע מהספסל, הוא מתקלף בקושי, משאיר סימנים אדומים על קצות האצבעות שלה. ''איך חוזרים..?'' היא לוחשת. איך.
''בתפילה, בתפילה חוזרים נשומי. בתפילה ועבודה''
''ואם אין כוח?'' דניאל עוצמת עיניים. ''אם רוצים רק לבלוע כדור, ללכת לישון ולא לקום..?''
שולמית מחבקת אותה. ''מתפללים על זה, מתפללים על הנשמה שיהיה לה טוב''
דניאל מושכת בכתפיים. ''אני לא מבינה בכלל מה היא אומרת, מה טוב לה.''
''זה כי היא לא מכאן'' שולמית מוציאה מהתיק המשובץ חוברת לימוד כזאת דהויה היא פותחת בעמוד ל''ב וקוראת לאט עם האצבע על האותיות, עוקבת.
"וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך.'' היא מפסיקה קצת, מסתכלת על דניאל. וממשיכה.
''כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים"
המילים מדודות ושקולות. ומתוקות מתוקות.
''מה כן נחשב בעיניה?'' דניאל מבררת.
להידבק בה' יתברך, להתרפק על הקדוש ברוך הוא''.
דניאל מרגישה שמשהו נמס בתוכה, לאט לאט איזשהו חומר נפץ מתפרק בתוכה, מנוטרל.
''יש לך נשמה גבוהה'' שולמית מוסיפה. ''ככה הן, הנשמות העליונות ביותר יורדות מטה יותר.'' היא אוספת כמה אבנים מהרצפה ובונה מהן מגדל היא בועטת בו קלות. האבנים נופלות בקו ישר. ''את רואה? האבן הכי גבוהה נפלה הכי רחוק. הכי רחוק, ככה זה.''
דניאל מבינה.
שולמית מוציאה מהתיק שוב את התיליון של הלב, היא מלטפת אותו ושולחת יד להרים לדניאל את הסנטר, העיניים שלהן נפגשות.
שולמית שותקת. מחכה.
דניאל מנסה להוריד עיניים, זה לא מצליח.
''לפעמים גם זורקים אנשים.'' היא פולטת בסוף.
שולמית מהנהנת. ''ואני אוספת, את יודעת למה? כי אני רואה.'' רואה את הערך האמיתי האינסופי והמוחלט שמאחורי הלבבות השבורים והנפשות המתות.
היא פותחת לדניאל את היד הקפוצה, מכניסה לתוכה את השרשרת וסוגרת בחזרה.
''תראי גם את, טוב?''
דניאל מהנהנת ושולמית אוספת אותה לתוכה בחיבוק חם כזה, כמו תיק משובץ כחול ירוק שאוצר בתוכו כל מיני דברים. כל מיני דברים שאנשים זורקים.



תנועה/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית