סופסוף סיימתי והחיים מתחילים להראות סבבות. רק כאב עמום בבטן שליווה אותי כל היום ולחץ כזה מתחת ללב. מתי הפכתי ללחוצה כזאת. באמת לא מתאים לי.
כואב לי מתחת ללב, תפוס לי שם כבר משבוע שעבר, כאילו הנשמה מושכת את העור שמתחת ללב מבפנים ולא משחררת. כאילו פספסתי איזה חלק מהותי בכל הלחץ הזה, כאילו שכחתי ללמוד יחידת חומר שלמה ואני אגלה אתזה רק במבחן.
ואני צריכה את מיה שתעסה לי את כל הגוף עד שאני אשכח את עצמי, ויש קולות שהיא מוציאה לא מהגרון אלא מהבטן, מהנפש, ממקור הכל. ממקור הקול. והיא רוכנת מעלי ומעסה ומעסה וישל לה ריח כזה של אשכוליות ושל זיעה, הריח הכי מרגיע בעולם, וכשאני פותחת עיניים אני לא מצליחה להבין איפה אני ולהכנע שוב לחומר לכאבים ולעייפות. רק הכסף שאני משלמת לה בסוף מעמעם קצת את זוהר האמת.
וכשאני יוצאת אני מרגישה כמו מלאך, חווה את הרחוב, את הרוח, את האנשים, הולכת במכולת בין אנשים לחוצים אבל הכל כל כך רגוע, אני לא מפחדת לעכב אנשים, לדבר לאט, כל היקום הזה דורש סובלנות, הכלה.
כי אנחנו רצים , מפחדים מכל מילה, מכל צעד, והכל מהיר ומלחיץ ושטוח. אם נרשה לעצמנו להסס בהקלטות בוואצאפ, לחשב מסלול מחדש, להרגע. להרגע. להבין שבכל דבר יש עומק, שהטוב הוא גם רע, והרע הוא גם טוב, ואם רק תהיה לנו סבלנות לייקום ולעצמנו, נוכל לקרוא את כל הטקסט הזה מחדש. לאט יותר.
