ורקדנו שם בפעם האחרונה
רק הרחוב השקט הכיל את העולם שלנו
את הטירוף הזה בעיניים
שפשוט התמכר לטעם הזה של ביחד
אז הוא מתכחש לכל הכאב
והגוף שלי קפא תחתיו כשהוא משך אותי לחיבוק ספונטני
הוא תמיד קופא כשנוגעים
ואחרי רגע פשוט שקעתי בידיים האלה שהחזיקו אותי ומשהו בי נמס
משהו בי כאב פחות ורצה שהרגע הזה ימשיך לנצח
הרגע הזה הפסיק
נכנסנו לחדר, ירוק של בית חולים, ירוק שאין בו חיות
הרגע הזה הפסיק והוא לחש לי שכל הדברים הטובים נגמרים בסוף
גם אני
גם אנחנו
ואני יודעת יותר טוב מכולם על דברים שנגמרים
אני בעצמי נגמרת
כך אמר הרופא
אז במקום לבקש את הרשות להתכחש למציאות פשוט ניצלתי אותה
ושירים בפול ווליום הוציאו את מעטה הפחד האחרון אחרי שנים של שתיקות
ואז נעצרה המוזיקה הקסומה של השתיקה
נעצרה גם המוזיקה שהכניסה קצת חיים במחלקה הריקה
נעצר העולם לרגע
ויצאו ממני אותם תווים נפלאים, אותה שירה קסומה שמחכה לפרוץ ממני
והקול שלי מילא את הכל
הוא שפך אור על החדר
על התקווה הסמויה שלא מדברים עליה
על הסבל, (סבלללל)
הוא שפך קצת אור על שנינו
ופתאום היה משהו שיכול להשלים אותי בכזו הרמוניה בלי השיתוק (בלי שתיקה)
בלי הניתוק (שבכל נשיקה
(בלי פירוד, בלי פרידה?)
בלי הגוף שקופא, בלי העיניים המבועתות מפחד
בלי המוח שאפילו המחשבות שבו נרגעות
והקולות שלנו היו כמו ליטוף עדין מהחיים שתמיד רק הכו בי
אני זוכרת איך אהבתי שם
בפעם הראשונה
והאחרונה
בחיי
(שקד.)
