הלוואי.דף תלוש
אור לוקחת את התיק הקטן והשחור שלה ויוצאת. רק תיק קטן, היא לא צריכה הרבה. פלאפון, אוזניות, סיגריות, מצית, מסטיקים, וטישו. הרבה טישו. היא נועלת את הדירה הקטנה שלה, דירה ירושלמית קטנטנה של פעם, והופ לרחוב החשוך והשקט. בר אמרה לה פעם שהיא לא מבינה איך היא מסוגלת לגור במקום כזה שקט. "אין פה אף אות חיים, את לא משתגעת ככה להיות לבד?" אז לא. אור אוהבת את הלבד הזה. כלומר, בדרך כלל. יש גם את הרגעים האלו שהיא חייבת עוד מישהו, ואז היא לוקחת את התיק השחור הקטן ויוצאת. היא לא חושבת לאן היא הולכת, היא פשוט נותנת לרגליים להנחות אותה. לאן שיובילו אותה, היא תלך. בסוף תמיד יש איך לחזור. היא מתלבטת אם להתקשר למישהו, להיות ככה ביחד ולא לבד ברחוב החשוך והקפוא הזה. אור שונאת קור. והחורף בירושלים, אוהו איזה קור. היא מתכווצת לה בתוך המעיל הגדול שהמוכר הבטיח לה שהוא מחמם כמו תנור ספירלה. לכי תאמיני למוכרים זקנים שעושים עלייך קופה. בפעם הבאה היא תברר טוב איפה יש מעילים מחממים באמת. טוב, מה עכשיו. היא מחליטה ללכת עוד קצת ואם היא לא תפגוש מישהו מעניין היא תתקשר. היא מדחיקה עכשיו את השאלה למי היא תתקשר. בינתיים היא הולכת. היא מגיעה לאזור של השוק. מחניודה הוא אזור שבו תמיד יש אנשים, אזור שבו קורים תמיד דברים מעניינים יותר או פחות, אזור שבו נמצאים גם אנשים מהשכבה התחתונה של המציאות. לא חסר פה שיכורים ונרקומנים. היא עוברת על פני קבצנים שמתחננים לתרומה של מטבע או שניים, ואיכשהו היא מוצאת את עצמה מתלבטת. מתלבטת אם לתת משהו. ממתי היא מתלבטת על דבר כזה בכלל?! ממתי היא מאמינה בצדקה? למה הראש המפגר שלה חושב על זה בכלל? הוא לא מבין שהיא עזבה את המקום הזה? ברחה הכי רחוק שיש רק כדי לא לחזור בטעות? תתפקס, היא פוקדת על המוח. תפנים שאני כבר לא ילדה טובה מאה שערים ששמחה על מצווה קטנה שמזדמנת לה. תקלוט, היא מסננת בתוך הראש, אני בחרתי להשאיר הכל מאחוריי. הכל. כולל הכל. היא מתרחקת קצת. איך תמיד בלילות היא מגיעה לנקודת השבירה שלה. הנקודה הזו שאחריה בא גל של בכי. בכי עצור וספוג בדם. בכי על מה שהיה ועל מה שעכשיו. לפעמים אפילו גם על מה שיקרה. אם קיים כזה דבר בכלל. היא חושבת. תמיד היא חושבת. אין גבול למחשבות שלה, את זה כולם אומרים לה. תעצרי שניה, תנוחי. לפעמים מותר גם לא לחשוב. רק להיות. פשוט להיות וזהו. אבל אור לא מסוגלת. המוח שלה רץ במהירות של רכבת על פסים. אפילו עם אותו סאונד. עכשיו היא חושבת על הבריחה. הבריחה מהחיים הקודמים. הבריחה מכל המוכר לעולם אחר. נכון, היא נולדה למשפחה שומרת מצוות. זה לא מונע ממנה לבחור בעצמה את דרכה שלה. אז היא ברחה. אחרי המוני שיחות, אינספור עונשים, ואפילו תחנונים, היא פשוט עזבה. שינתה את השם מאוריה לאור ופתחה בחיים חדשים. מי שיראה אותה לא ינחש מאיפה היא באה. עם הגופיות, הג'ינס הקרוע ואלף עגילים בכל מקום אפשרי. היא אהבה את זה. היא אהבה הופעה טיפה מוגזמת. למרות שבפנים בפנים, תמיד נמצאת האור הקטנטונת שרק מצפה לחיבוק ואהבה. אהבה. משהו שהיא תמיד רצתה לקבל, אפילו בלי להבין את המשמעות של זה. אף פעם היא לא קיבלה את זה. בבית היו רק הוראות, חוקים, ועונשים. הרבה עונשים. במיוחד לה, עם האופי המרדן שלה. אז נכון, הם אמרו שהם אוהבים אותה, מכל הלב, ושהם עושים את כל זה רק בשבילה ומתוך רצון להיטיב איתה. אז הם אמרו. היא מעולם לא האמינה להם, פשוט כי מתחת למילים הריקות הסתתרו רגשות אחרים. היא פשוט הרגישה שהם משקרים לה. אין כל כך איך להסביר את זה, היא פשוט הרגישה. עכשיו, בחיים החדשים שלה, היא כמהה לאהבה. אהבה אמיתית. כזו שלא צריך מילים בשביל להבין אותה, צריך רק להביט. להביט בעיניים, ולדעת. וזהו. פעם, באחד השיטוטים ברחובות ירושלים היא פגשה את בר. בר הייתה כמוה, גם היא "לשעבר", פעם ברכה, היום בר. גם היא לא נראית כזו שבאה מהמקומות היותר סגורים וחשוכים. מהרגע הראשון הן התחברו. הן הבינו אחת את השנייה כל כך טוב. במיוחד ששתיהן הגיעו מאותו רקע, הן הבינו. הן ידעו להקשיב. והן ידעו עד כמה כל אחת מהן צמאה לאהבה. והן נתנו אותה. בכמויות. את כל האהבה שהן לא קיבלו, הן הוציאו החוצה. אפשר לקרוא להן החברות הכי טובות. אפשר גם לא. כל אחד רואה זאת אחרת. טוב, אור החליטה שהגיע הזמן. היא מוציאה את הפלאפון הדפוק שלה (היא באמת כבר חייבת לקנות אחד חדש) ומתקשרת לבר. "אה אורוש, מה קורה? תגידי מה עושה? אה, את בעיר? סגור, חמש דקות אצלך. ניפגש אהובתי". איזו נשמה. תמיד אפשר לסמוך עליה. ושוב הראש מריץ מחשבות. איך זה קרה, שהיא נשארה ככה לבד. לכולם יש משפחה רק לה אין. רק המשפחה שלה רחוקה. כלומר קרובה פיזית, אבל רחוקה כל כך. במחשבות, באמונות, בהכל. יש לה שבעה אחים. שלושה בנים וארבע בנות. היא אהבה אותם. באמת. בעיקר את אחותה הקטנה. שירה. כשהיא עזבה את הבית שירה הייתה בת שלוש. עכשיו שירה בת שמונה. אור לא ראתה אותה חמש שנים. זה כל כך כואב לה, והנה הדמעות באות. הן מתחילות לנזול לה לאט לאט על הפנים, ותוך רגע הקצב מתגבר והופך לשיטפון. לעזאזל, היא צורחת בפנים, למה עכשיו. מי רצה שתגיעו בכלל. מי הזמין אתכן. השמיים קודרים ומתחיל לטפטף. את רואה, היא אומרת לעצמה, אפילו השמיים בוכים איתך. פתאום בר מופיעה משומקום. היא רואה את הדמעות ומתיישבת ליד אור. היא שולחת ידיים חמות ומחבקת. "מה קרה, נשמה יפה שלי? בואי ספרי, אני פה. מקשיבה". אור יודעת שבר מקשיבה. בר יודעת להקשיב טוב יותר מכל היועצות המתחנפות והשקרניות בסמינר. אבל עכשיו היא שותקת. היא עושה "לא" עם הראש. "מה לא? חמודה שלי, אני פה בשבילך ואת יודעת את זה". נכון. אור יודעת. טוב, נשימה עמוקה והמילים מתחילות לזרום לה מתוך הפה. "זה... זה... אני, אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לשירה, ומתגעגעת למציאות של משפחה נורמלית, ומתגעגעת לחיים. חיים אמיתיים". "מה חיים אמיתיים? מותק, אנחנו עכשיו בחיים האמיתיים. בואי תראי, הבאתי בקבוק, בואי תשתי קצת יעבור לך הגעגוע ותביני שאין למה להתגעגע". בר יודעת טוב מאוד שאור לא שותה. אף פעם. אולי אולי, מידי פעם, שלוק או שניים ולא יותר. מה היא חושבת לעצמה שהיא מציעה את זה בכלל? אור מתעצבנת טיפה. "תגידי בר, ככה חשבת לנחם אותי? עם בקבוק שיגרום לי לשכרון חושים? טוב שלא הבאת לי גראס. מה את חושבת לעצמך בכלל?" היא נעמדת. "אם אין לך יותר מה להגיד לי, אני הולכת". "בואי שבי רגע, יא חמומה. לא רוצה לשתות, אל תשתי. אני יודעת שאת לא שותה. שבי נו, יש לי מה להגיד לך. נו שבי." אור מתיישבת בחזרה. "את יודעת למה עזבנו?" בר פותחת. בטח שהיא יודעת. "את יודעת, נו. את יודעת טוב מאוד שבעולם של חוקים ועונשים אי אפשר לחיות. ואת יודעת טוב מאוד שבשביל דברים טובים צריכים גם להקריב. אז נכון, את מתגעגעת לשירה, ולמשפחה, אבל אל תשכחי שהם אלו שאמרו שאת השפעה רעה ושאת הורסת את המשפחה. אבל כמו כל דבר, גם לזה יש השלכות. את צריכה להיות גאה בעצמך, תרימי לעצמך על זה שהחלטת ובחרת את חייך בעצמך. נו מה את מדוכאת ככה, את תמצאי לך בן זוג, אתם תחיו ביחד ותהיו מאושרים ותשכחי כמה את מתגעגעת לעבר". אור מהנהנת בשקט. נכון, היא יודעת את זה. אבל... משהו פה לא מסתדר לה. למה, למה היא חייבת לשכוח את העבר? אי אפשר לשלב בין העבר להווה ולעתיד? אין שום אפשרות כזו, שהיא תקבל אותם, ובעיקר שהם יקבלו אותה? אחרי הכל, הם ההורים שלה, והם המשפחה שלה, ואין תחליף למשפחה. היא מעזה להגיד את המחשבות האלו בקול. בר שותקת. היא שותקת דקה. ועוד דקה. ואור רואה שגם לבר מתחילות לזלוג דמעות. קטנות, עגולות, מרטיבות. "את יודעת מה, אור? את צודקת. הלוואי שזה היה אפשרי. אני גם רוצה. אני גם מתגעגעת. ואני, במקום לעשות עם זה משהו מועיל, כל פעם שאני מתגעגעת - אני שותה. דפוקה. ככה אני. לשכוח, להיכנס לאופוריה וכאילו לחשוב שהכל בסדר. זה מטומטם, אני יודעת. זה לאבד את הכמות המועטה של השליטה שעוד יש לי. זה דפוק. אני דפוקה. העולם הזה דפוק. הלוואי שהורים היו מבינים שהילדים שלהם לא חייבים להיות בדיוק כמוהם. שמותר לאהוב גם מישהו שונה ממך. גם אם הוא עושה דברים הפוכים מכל האמונות שלך, גם אם אתה שונא את זה. אתה יכול לאהוב מישהו שונה. זה אפשרי. הלוואי, הלוואי שהם היו מבינים." אור ובר יושבות ככה, על ספסל ירושלמי באמצע שוק מחניודה, בחושך, רטובות מהגשם. הן מחבקות אחת את השנייה, ולוחשות אל האוויר הקר. "הלוואי".
..דף תלוש
@רק הפעם.
@להיות בשמחה!!!

(ארוך מאוד אבל אשמח שתקראו...)
...רחל יהודייה בדם
מאוד מאוד נוגע⁦♥️⁩💔
..רק הפעם.
|נושם עמוק|

אבאלה.
ילדה יפה שלי.

טוב,
נתחיל מיזה שהכתיבה שלך ממכרת.
קראתי בנשימה עצורה.
אבאלה.
את חייבת לעשות עם זה משהו.
לכתוב זה טוב,זה טוב טוב.

דבר שני,
מהזה.אבאלה.
איזה תובנות.
ו,את יודעת?עצם זה שזה יוצא מהכתיבה שלך,אפשר להרגיש שזה קשור אלייך.
הכוונה שכל מה שכתבת פה,באמת באמת אפשר לראות שאת רוצה בזה.
את רוצה שיקבלו.
את רוצה שיכילו,יכילו באמת.

נשמה יפה שלי,
הלוואי.
פשוט הלוואי.
הלוואי כבר יכילו אותנו,הלוואי יקבלו אותנו.
הלוואי יראו אותנו מעבר ללבוש החיצוני שלנו,הלוואי פשוט יחבקו בלי סוף,יחבקו לנו את הלב השבור הזה שיש בתוכנו,זה שככ צמא רק לאהבה כנה.

(ו,עוד דבר.
מגיעה לך אהבה.
את הכי ראוייה לה בעולם.
עזבי שנייה את כל המחשבות והדברים המפחידים בצד,תתרכזי בחיבוק,באהבה.
תאמיני שזה יגיע,תאמיני שיש באהבה כוח ריפוי הכי עצום בעולם.
את יודעת שאני שונאת להטיף אבל,אני מדברת פה מהלב.
ודברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב.)

אהבה שלי,
את מסוגלת לעצום רגע עיניים ולדמיין מימני חיבוק?
כי אני מחבקת.
חזק.

מקדישה לך באהבה❤


..דף תלוש
פשוט...
תודה יפה שלי.

(דמעות)
..רק הפעם.
אני אוהבת אותך.
אוהבת ככ.
אבאלה.
..דף תלוש
אוהבת
..להיות בשמחה!!!
אבאלה. קראתי כמה פעמים.
איזה ילדה יפה..
וואו.

קוראת את זה שוב ושוב ורק
"הלוואי".
זה מה שאני מצליחה להגיד עכשיו.
הלוואי יתרפא הלב , הלוואי תרגישי אהבה. אני רוצה שתרגישי אהבה.
הכי מגיע לך בעולם. איזה נשמה יפה. איזה נשמה יפה..
הלוואי. הלוואי תמיד יקבלו אותך כמו שאת, נשמה כזאת. הלוואי תמיד.
הלוואי הכל יהיה ככ טוב. ככ טוב.
הלוואי הייתי לידך עכשיו. ולחבק. לחבק חזק.
שתרגישי אהבה.
כי יש אהבה והיא מגיעה לך, את כזאת אהובה.
אני אוהבת אותך.
הלוואי תדעי עד כמה.
וואו. הצפת אותי בדמעות.
אני אוהבת. אוהבת.

והכתיבה הזאת שלך.. התמכרתי.
איזה נעים.
את משו את.
הלוואי.
זה כל מה שאני מצליחה להגיד.
הלוואי נראה אותך כבר בקרוב.
הלוואי ותרגישי את החיבוק עכשיו. חיבוק. ממני אלייך. באהבה.
..דף תלוש
אמאלה ילדה.
הלוואי.
תודה לך יקרה שלי.

אוהבת מיליון
..להיות בשמחה!!!
❤
כל האהבה שבעולם.
מעניין עוד כמה פעמים אני אקרא אתזה..
תודה לך.
וואו, מהמם.דמעה שקופה


אהבתי. יפה מאודhartkebhdxcrdאחרונה


..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה