אור לוקחת את התיק הקטן והשחור שלה ויוצאת. רק תיק קטן, היא לא צריכה הרבה. פלאפון, אוזניות, סיגריות, מצית, מסטיקים, וטישו. הרבה טישו. היא נועלת את הדירה הקטנה שלה, דירה ירושלמית קטנטנה של פעם, והופ לרחוב החשוך והשקט. בר אמרה לה פעם שהיא לא מבינה איך היא מסוגלת לגור במקום כזה שקט. "אין פה אף אות חיים, את לא משתגעת ככה להיות לבד?" אז לא. אור אוהבת את הלבד הזה. כלומר, בדרך כלל. יש גם את הרגעים האלו שהיא חייבת עוד מישהו, ואז היא לוקחת את התיק השחור הקטן ויוצאת. היא לא חושבת לאן היא הולכת, היא פשוט נותנת לרגליים להנחות אותה. לאן שיובילו אותה, היא תלך. בסוף תמיד יש איך לחזור. היא מתלבטת אם להתקשר למישהו, להיות ככה ביחד ולא לבד ברחוב החשוך והקפוא הזה. אור שונאת קור. והחורף בירושלים, אוהו איזה קור. היא מתכווצת לה בתוך המעיל הגדול שהמוכר הבטיח לה שהוא מחמם כמו תנור ספירלה. לכי תאמיני למוכרים זקנים שעושים עלייך קופה. בפעם הבאה היא תברר טוב איפה יש מעילים מחממים באמת. טוב, מה עכשיו. היא מחליטה ללכת עוד קצת ואם היא לא תפגוש מישהו מעניין היא תתקשר. היא מדחיקה עכשיו את השאלה למי היא תתקשר. בינתיים היא הולכת. היא מגיעה לאזור של השוק. מחניודה הוא אזור שבו תמיד יש אנשים, אזור שבו קורים תמיד דברים מעניינים יותר או פחות, אזור שבו נמצאים גם אנשים מהשכבה התחתונה של המציאות. לא חסר פה שיכורים ונרקומנים. היא עוברת על פני קבצנים שמתחננים לתרומה של מטבע או שניים, ואיכשהו היא מוצאת את עצמה מתלבטת. מתלבטת אם לתת משהו. ממתי היא מתלבטת על דבר כזה בכלל?! ממתי היא מאמינה בצדקה? למה הראש המפגר שלה חושב על זה בכלל? הוא לא מבין שהיא עזבה את המקום הזה? ברחה הכי רחוק שיש רק כדי לא לחזור בטעות? תתפקס, היא פוקדת על המוח. תפנים שאני כבר לא ילדה טובה מאה שערים ששמחה על מצווה קטנה שמזדמנת לה. תקלוט, היא מסננת בתוך הראש, אני בחרתי להשאיר הכל מאחוריי. הכל. כולל הכל. היא מתרחקת קצת. איך תמיד בלילות היא מגיעה לנקודת השבירה שלה. הנקודה הזו שאחריה בא גל של בכי. בכי עצור וספוג בדם. בכי על מה שהיה ועל מה שעכשיו. לפעמים אפילו גם על מה שיקרה. אם קיים כזה דבר בכלל. היא חושבת. תמיד היא חושבת. אין גבול למחשבות שלה, את זה כולם אומרים לה. תעצרי שניה, תנוחי. לפעמים מותר גם לא לחשוב. רק להיות. פשוט להיות וזהו. אבל אור לא מסוגלת. המוח שלה רץ במהירות של רכבת על פסים. אפילו עם אותו סאונד. עכשיו היא חושבת על הבריחה. הבריחה מהחיים הקודמים. הבריחה מכל המוכר לעולם אחר. נכון, היא נולדה למשפחה שומרת מצוות. זה לא מונע ממנה לבחור בעצמה את דרכה שלה. אז היא ברחה. אחרי המוני שיחות, אינספור עונשים, ואפילו תחנונים, היא פשוט עזבה. שינתה את השם מאוריה לאור ופתחה בחיים חדשים. מי שיראה אותה לא ינחש מאיפה היא באה. עם הגופיות, הג'ינס הקרוע ואלף עגילים בכל מקום אפשרי. היא אהבה את זה. היא אהבה הופעה טיפה מוגזמת. למרות שבפנים בפנים, תמיד נמצאת האור הקטנטונת שרק מצפה לחיבוק ואהבה. אהבה. משהו שהיא תמיד רצתה לקבל, אפילו בלי להבין את המשמעות של זה. אף פעם היא לא קיבלה את זה. בבית היו רק הוראות, חוקים, ועונשים. הרבה עונשים. במיוחד לה, עם האופי המרדן שלה. אז נכון, הם אמרו שהם אוהבים אותה, מכל הלב, ושהם עושים את כל זה רק בשבילה ומתוך רצון להיטיב איתה. אז הם אמרו. היא מעולם לא האמינה להם, פשוט כי מתחת למילים הריקות הסתתרו רגשות אחרים. היא פשוט הרגישה שהם משקרים לה. אין כל כך איך להסביר את זה, היא פשוט הרגישה. עכשיו, בחיים החדשים שלה, היא כמהה לאהבה. אהבה אמיתית. כזו שלא צריך מילים בשביל להבין אותה, צריך רק להביט. להביט בעיניים, ולדעת. וזהו. פעם, באחד השיטוטים ברחובות ירושלים היא פגשה את בר. בר הייתה כמוה, גם היא "לשעבר", פעם ברכה, היום בר. גם היא לא נראית כזו שבאה מהמקומות היותר סגורים וחשוכים. מהרגע הראשון הן התחברו. הן הבינו אחת את השנייה כל כך טוב. במיוחד ששתיהן הגיעו מאותו רקע, הן הבינו. הן ידעו להקשיב. והן ידעו עד כמה כל אחת מהן צמאה לאהבה. והן נתנו אותה. בכמויות. את כל האהבה שהן לא קיבלו, הן הוציאו החוצה. אפשר לקרוא להן החברות הכי טובות. אפשר גם לא. כל אחד רואה זאת אחרת. טוב, אור החליטה שהגיע הזמן. היא מוציאה את הפלאפון הדפוק שלה (היא באמת כבר חייבת לקנות אחד חדש) ומתקשרת לבר. "אה אורוש, מה קורה? תגידי מה עושה? אה, את בעיר? סגור, חמש דקות אצלך. ניפגש אהובתי". איזו נשמה. תמיד אפשר לסמוך עליה. ושוב הראש מריץ מחשבות. איך זה קרה, שהיא נשארה ככה לבד. לכולם יש משפחה רק לה אין. רק המשפחה שלה רחוקה. כלומר קרובה פיזית, אבל רחוקה כל כך. במחשבות, באמונות, בהכל. יש לה שבעה אחים. שלושה בנים וארבע בנות. היא אהבה אותם. באמת. בעיקר את אחותה הקטנה. שירה. כשהיא עזבה את הבית שירה הייתה בת שלוש. עכשיו שירה בת שמונה. אור לא ראתה אותה חמש שנים. זה כל כך כואב לה, והנה הדמעות באות. הן מתחילות לנזול לה לאט לאט על הפנים, ותוך רגע הקצב מתגבר והופך לשיטפון. לעזאזל, היא צורחת בפנים, למה עכשיו. מי רצה שתגיעו בכלל. מי הזמין אתכן. השמיים קודרים ומתחיל לטפטף. את רואה, היא אומרת לעצמה, אפילו השמיים בוכים איתך. פתאום בר מופיעה משומקום. היא רואה את הדמעות ומתיישבת ליד אור. היא שולחת ידיים חמות ומחבקת. "מה קרה, נשמה יפה שלי? בואי ספרי, אני פה. מקשיבה". אור יודעת שבר מקשיבה. בר יודעת להקשיב טוב יותר מכל היועצות המתחנפות והשקרניות בסמינר. אבל עכשיו היא שותקת. היא עושה "לא" עם הראש. "מה לא? חמודה שלי, אני פה בשבילך ואת יודעת את זה". נכון. אור יודעת. טוב, נשימה עמוקה והמילים מתחילות לזרום לה מתוך הפה. "זה... זה... אני, אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לשירה, ומתגעגעת למציאות של משפחה נורמלית, ומתגעגעת לחיים. חיים אמיתיים". "מה חיים אמיתיים? מותק, אנחנו עכשיו בחיים האמיתיים. בואי תראי, הבאתי בקבוק, בואי תשתי קצת יעבור לך הגעגוע ותביני שאין למה להתגעגע". בר יודעת טוב מאוד שאור לא שותה. אף פעם. אולי אולי, מידי פעם, שלוק או שניים ולא יותר. מה היא חושבת לעצמה שהיא מציעה את זה בכלל? אור מתעצבנת טיפה. "תגידי בר, ככה חשבת לנחם אותי? עם בקבוק שיגרום לי לשכרון חושים? טוב שלא הבאת לי גראס. מה את חושבת לעצמך בכלל?" היא נעמדת. "אם אין לך יותר מה להגיד לי, אני הולכת". "בואי שבי רגע, יא חמומה. לא רוצה לשתות, אל תשתי. אני יודעת שאת לא שותה. שבי נו, יש לי מה להגיד לך. נו שבי." אור מתיישבת בחזרה. "את יודעת למה עזבנו?" בר פותחת. בטח שהיא יודעת. "את יודעת, נו. את יודעת טוב מאוד שבעולם של חוקים ועונשים אי אפשר לחיות. ואת יודעת טוב מאוד שבשביל דברים טובים צריכים גם להקריב. אז נכון, את מתגעגעת לשירה, ולמשפחה, אבל אל תשכחי שהם אלו שאמרו שאת השפעה רעה ושאת הורסת את המשפחה. אבל כמו כל דבר, גם לזה יש השלכות. את צריכה להיות גאה בעצמך, תרימי לעצמך על זה שהחלטת ובחרת את חייך בעצמך. נו מה את מדוכאת ככה, את תמצאי לך בן זוג, אתם תחיו ביחד ותהיו מאושרים ותשכחי כמה את מתגעגעת לעבר". אור מהנהנת בשקט. נכון, היא יודעת את זה. אבל... משהו פה לא מסתדר לה. למה, למה היא חייבת לשכוח את העבר? אי אפשר לשלב בין העבר להווה ולעתיד? אין שום אפשרות כזו, שהיא תקבל אותם, ובעיקר שהם יקבלו אותה? אחרי הכל, הם ההורים שלה, והם המשפחה שלה, ואין תחליף למשפחה. היא מעזה להגיד את המחשבות האלו בקול. בר שותקת. היא שותקת דקה. ועוד דקה. ואור רואה שגם לבר מתחילות לזלוג דמעות. קטנות, עגולות, מרטיבות. "את יודעת מה, אור? את צודקת. הלוואי שזה היה אפשרי. אני גם רוצה. אני גם מתגעגעת. ואני, במקום לעשות עם זה משהו מועיל, כל פעם שאני מתגעגעת - אני שותה. דפוקה. ככה אני. לשכוח, להיכנס לאופוריה וכאילו לחשוב שהכל בסדר. זה מטומטם, אני יודעת. זה לאבד את הכמות המועטה של השליטה שעוד יש לי. זה דפוק. אני דפוקה. העולם הזה דפוק. הלוואי שהורים היו מבינים שהילדים שלהם לא חייבים להיות בדיוק כמוהם. שמותר לאהוב גם מישהו שונה ממך. גם אם הוא עושה דברים הפוכים מכל האמונות שלך, גם אם אתה שונא את זה. אתה יכול לאהוב מישהו שונה. זה אפשרי. הלוואי, הלוואי שהם היו מבינים." אור ובר יושבות ככה, על ספסל ירושלמי באמצע שוק מחניודה, בחושך, רטובות מהגשם. הן מחבקות אחת את השנייה, ולוחשות אל האוויר הקר. "הלוואי".