אם לא זה הזמן להתחיל לקחת, את המינון הכי גבוה שאפשר.

מין טיפול רגשי שהמסקנות שלו שחלק מהקשיים שלך קשורים למה שאימא שלך עברה בהיריון

הייתה לי חברה שעשתה זאת והמטפלת החליטה שבגלל שאמא שלה חזרה בתשובה במהלך ההיריון שלה לכן יש לה קשיים בשמירת ומצוות

לי זה שמע מופרך 

יש הרבה שנים לתת לילד אהבה ובטחון 

ולכל אשה שעברה בחילות קשות יש רגע של "למה לי כל זה"

לי עזר להסתכל על תמונות של בגדי תינוקות קצת כדי להחזיק את הראש מעל המים

בהצלחה אהובה

גם אני קוראת אותך ומתכווצת הבטן והתיסכול וחוסר האונים זועקים לשמים

כמה קשה כמה

כתבו לך כ"כ יפה וכ"כ נכון,

אז רק רוצה להצטרף ולומר שני דברים חשובים שעלו לי:

1. כתבת שאת מפחדת לקרוס.

אני חושבת שהפחד הזה יושב אצלך עמוק מאוד מאוד

ואולי בתוך-תוכך את באמת מפחדת שלא תהיי.

שבאמת תקרסי.

שאת באמת תמותי ח"ו ח"ו

ואז את דואגת ומה יהיה עם התינוק הקטן?

ומי יטפל בו?

ואיך הוא יהיה בלי אמא?

ובא לי לבכות כשאני כותבת לך כי אני נזכרת עכשיו שאת רק 5 חודשים אחרי לידה ראשונה,

ואז אני נזכרת איך אני הייתי אחרי הלידה הראשונה שלי לפני 10 שנים,

שבר כלי

ובדיכאון אחרי לידה

והפחדים פשוט הציפו אותי

והלילה הפחיד אותי

והיום הפחיד אותי

והכל הפחיד אותי

וממש חשבתי שאני אקרוס

ומה יקרה לבת שלי?

והמעבר הזה להורות, לאימהות,

ללהיות אחראי על יצור חסר אונים 24/7 פתאום

הוא פשוט מבעית!

החופש כאילו נלקח לחלוטין

את לפעמים מאבדת את עצמך

ה"אני" שלך נבלע בתוך מה שקוראים ןלו לידה וגידול ילדים

ואת פשוט שואלת: אבל איפה אני?

ומה יקרה לי?

ואם אני לא אהיה?

וזה מפחיד מפחיד מפחיד.

גם לעצמך

וגם לילד שהבאת לעולם

לבעלך, להורים, למשפחה,

זה ממש מרגיש מצב הישרדותי של פחד ממוות אמיתי.

וזר לא יבין זאת, זו פשוט חרדה קיומית.

ובנוסף לכל זה את גם מרגישה פיזית נורא!

ממש סמרטוט

שבר כלי

אין מילים לתאר שהנפש פצועה והגוף פצוע והפחד עולה - אז מה נותר מאיתנו?1 ממש צל של עצמנו

שולחת לך חיבוק גדול גדול גדול

ותמיכה גדולה,

וכאן כדי לומר לך שבאמת באמת,

כמה ששחור ורע עכשיו

באמת יש אור בקצה המנהרה!

עוד יבואו ימים טובים!

אני כ"כ מבינה אותך,

גם ממה שכתבתי לך על אחרי הלידה הראשונה והפחדים,

גם בהירון השלישי הייתי בדיכאון בהריון עלצמו,

גם כאבי תופת בהריון וגם בלידות ואחרי הלידות ובגידול,

אוף כמה אנחנו הנשים סובלות בשביל להביא את האוצרות האלה, אין כבר כוח להכיל את הסבל הזה זה בל יתואר

איזו קללה נוראית קיבלה חווה, אוף!

אני רוצה מכונת זמן לצעוק לה שלא תאכל מעץ הדעת

זו באמת באמתקללה.

קללנ נוראית.

למה בעצב תלדי בנים? למה הרבה הרבה הירונך ועצבונך?

למה לא בטוב?

אוף אוף אוף

זה כואב!!!

אבל יקרה שלי,

את לא תקרסי!

ה' שומר עלייך

בעלך שומר עלייך

ההורים שלך שם

יש לך תמיכה

את עטופה

את לא תקרסי.

כואב וקשה אבל את לא תמותי ח"ו ולא תקרסי!

את תשרדי כדי לספר

כדי לעזור

כדי לגדול מזה

כדי לתמוך האחרות

כדי לחוות אלף ומיליון רגעי אושר וטוב ונחת

כדי להעריך עוד יותר כל דבר טוב בחיים

כדי לטרוף את העולם ולהיות מאושרת!!!

והבן המתוק שלך -

אני שומעת את הדאגה העצומה שלך אליו

ואת רגשות האשמה שלך שצועקים לך: אל לא אמא טובה. את לא שם בשבילו.

לא נכון!!!

לא

נכון

ל א  נ כ ו ן!!!

את האמא הכי הכי טובה שיש!

את עכשיו נושאת ברחמך את המתנה הכי הכי גדולה שאת יכולה להעניק לו - אח או אחות!

יש לך אחים או אחיות?

מה היית עושה בלעדיהם?

איזה אושר זה אח או אחות לגדול איתם?

לשחק איתם?

לצחוק איתם?

לריב איתם?

ללמוד מהם ואיתםעל החיים?

איך לא להיות אנוכיים איך להתחלק, איך לשתף, איך לפתור קונפליקטים ומריבות,

זה הבית ספר הכי גדול לילד אחים!!!

זו המתנה הכי גדולה שיש!

הוא אף פעם לא יהיה לבד בזכותך! בזכות האח/ות שיש לו בתוך אמא שלו!!!

גם בילדות

גם בבגרות

גם בזקנה

גם אחרי 120 שלכם

הוא לא יהיה לבד!

את יודעת שבכל שנייה ושנייה שלך עכשיו את נותנת לתינוקי המתוק הזה שלך שבן 5 חודשים את הדבר הכי הכי טוב שאת יכולה לתת לו?

את יודעת שבשבילו את גיבורה?

את יודעת כמה את מעניקה לו וגורמת לו להיות מאושר בטווח הקצר והארוך?

את יודעת כמה הוא יודה לך?

את יודעת כמה *טוב* את בעצם עושה לו בכל שנייה ושנייה?!

אין סוף!!!

הכי הכי טוב שיכול להיות!!!

וב"ה עוד שנה הוא ישחק עם האח/ות המתוק הזה

ואמא תהיה עם הרבה יותר כוחות

ועוד שנתיים עוד יותר

ועוד יותר ועוד יותר

ואם את צריכה הפסקה ארוכה ואפילו לא לשמוע על עוד אח"כ - אז זכותך!

אני אחרי הלידה השלישית הרגשתי בדיוק כמוך,

ואני כבר עוד מעט 6 שנים עם התקן לא הורמונלי ומודה לקב"ה יום יום על 3 אוצרות מתוקים אבל לא מסוגלת לחשוב על עוד! לא אני ולא בעלי, וזה אחרי שחיכינו 3 שנים ויותר לגדולה... וזה עם הפרשים של שנתיים בערך... ולא 5 חודשים...

אז לא יכולה לדמיין מה שאת מרגישה עכשיו!

ויהיו לך עוד מאה שנים להיות איתו בטוב!

ועם אח שלו!

ועם שניהם!

את לא תמיד תהיי כך באפיסת כוחות!!!

ובינתיים,

ועכשיו -

הקב"ה איתך.

הקב"ה עם הבן שלך.

בעלך איתך.

בעלך עם הבן שלך.

ההורים שלך איתך.

ההורים שלך עם הבן שלך.

הוא (הבן שלך) מרוויח פינוקים ואהבה מאבא שלו, מסבא, מסבתא, מאמא שהיא יכולה, מאמא שהיא תתחזק ועוד תוכל עוד 100 שנים לתת לו מהטוב שלה,

והכי חשוב - הוא מרוויח אח/ות ש"מתבשלים" עכשיו בבטן של אמא ויגרמו לו לאושר הכי גדול שיש!

אז הוא מרווח מכל הכיוונים!

אל תדאגי לו - הוא בסדר גמור! הוא מאושר!

עטוף בכל האהבה שיש!

ואל תדאגי לך - את לא תקרסי!

את תהיי בסדר!

הכל הכל יהיה בסדר יקרה!

תרגישי טוב אהובה

בשורות טובות במהרה (לב)

הוא מפסיק לגמרי גם את הבחילות!

אולי תנסי שוב?

הוא רק הפסיק לי את ההקאות והבחילות היו ככ מזוויעות שרק רציתי שוב להקיא....

זה פשוט זוועה. כ"כ מכירה את התחושות...

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

כדי לאשר אבחנת אוטיזם בודקים שני מרכיבים-קשיי תקשורת בתחומי עניין חזרתיים , אצל מחוננים אני חושבת שאין תחומי עניין חזרתיים...

והיום מבינים גן שהמרכיב החושי (הקושי בוויסות חושי, חיפוש תחושה, רתיעה מתחושה ) הוא מרכיב מהותי מהתקשורת ואפילו שחלק מקשיי התקשורת נובעים מהמרכיב התחושתי והמוצפות מגירויים, (זה במחקרים, לא הכל מאוד מבוסס עדיין) מרכיב שאצל ילד מחונן לא חייב לבוא יחד עם המחוננות (אני מחוננת ואין לי שום קושי תחושתי, הבן שלי על הרצף והאמת שאני לא רואה דמיון, והוא בתפקוד גבוה עם יכולות קוגניטיביות גבוהות לדברי הפסיכולוג) . כן מאפיין את האוטיסטים איים של יכולות (גם לא תמיד) שיכולים להזכיר מחוננות, ואני מניחה שיש מחוננים על הרצף לא מאובחנים/מחוננים עם קשיים רגשיים ותחושתיים שאינם על הרצף, בסוף מאוד קשה לייצר אבחנה מבדלת בגיל הצעיר, במיוחד אצל ילדים בתפקוד גבוה, אבל אני חושבת (ומהיכרות אישית) שמחוננים כן ידביקו את הפער החברתי כשיגדלו, כי הם ובני גילם יתאזנו , אוטיסטים לא ידביקו את הפער, גן אם הם בתפקוד גבוה וזה לא בולט...

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).

בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.

יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.

כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים

לק"י

נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.

אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.

הגורם הוא אחר

ולכן המענה צריך להיות אחר

בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני

אוטיזם זו לקות

מחוננת זו יכולת

אפשר לקשור לקות ליכולת ויכולת ללקות

זה לא אומר שזה בהכרח נכון

יש מחוננים שאין להם שום לקות או בעיה מיוחדת

רק נטו יכולות גבוהות 

זו שונות נוירולוגית

לפחות על פי ההגדרה

הלכתי לבדוק את ההגדרה

זו אכן לא לקות אלא הפרעה

אבל באותו רעיון

אוטיזם זו הפרעה ומחוננות זו לא הפרעה אלא יכולת

אוטיזם: ממה זה נגרם, איך מזהים, איך מאבחנים? | שירותי בריאות כללית

עדיין נותרתי בתהיות, האמת...🙈 כי באמת בנות פה מתארות קשיים למחוננים שיוצאים מגדר המחוננות הבסיסית.

אבל אולי באמת ההבדל הוא שאוטיסטים לא יודעים לתקשר כמו שצריך עם הסביבה ומחוננים - עם כל הקושי - כן יודעים...

(אני פשוט מסתמכת על מה שאני מכירה... בעלי מחונן כנראה, אבל אין כמוהו יודע לתקשר עם אנשים, והבן שלי גם מחונן, אבל מתקשה בתקשורת, ובאמת אובחן לאחרונה עם אוטיזם... אבל זה לקח זמן, כי הוא בתפקוד גבוה)

מחוננים מראים התנהגויות של אוטיסטים

אוטיסטים הם מחוננים.

וזה לא נכון. לרוב.

יש קשיים חברתיים ויש יכולות קוגניטיביות לפעמים דברים מופיעים ביחד. ולפעמים יכולת מסוימת משפיעה על משהו אחר.

ילד עם רמה קוגניטיבית מאוד גבוהה יכול להיות שיתקשה להשתעמם בלימודים, להסביר את עצמו כל הזמן, ויעדיף שיחות מבוגרים. (לאנשים יראה קושי תקשורתי).

ילד עם אוטיזם יראה עניין מוגבר בתחום מסוים, (לדוג' מתמטיקה, שחמט) , וימעט להשקיע משאבים בתחומים אחרים או ביצירת קשרים, אז יראה מחונן באותו תחום.

לק"י

שמתוארים פה.

אבל לא עשיתי מחקר בנושא.

המכשיר הזה של די-ג'יים שמכוון עוצמות ותדרי קול?

שמעתי פעם משל ממש יפה, מפסיכולוגית שמתמחת באבחון אוטיזם, שאבחון הוא כמו אקולייזר-

יש כמה וכמה מאפיינים, שאצל כל אחד מאפיין אחר חזק יותר, ואחר יותר חלש. ויש הרבה אנשים 'נוירוטיפיקליים' (= לא אוטיסטים), שיש להם מאפיינים מסוימים של אוטיזם.

אבל כדי להגדיר מישהו רשמית כ''אוטיסט''- צריך שסך המאפיינים, והעוצמה שלהם, כבר יביאו לצרימה.

אז יש נוירוטיפיקליים עם תחומי עניין ספציפיים. או עם תנועות סטריאוטיפיות (זה נגיד קשור להפרעות קשב).

יש נוירוטיפיקליים עם רגישות לרעש או עם קשיים במעברים. בוודאי שיש עם קושי בהבנה חברתית.

אף דבר כזה בפני עצמו לא יגדיר אדם כאוטיסט.

רק כשיש מספיק מאפיינים יחד (אבל לאו דווקא הכל), והם יביאו להפרעה משמעותית בתפקוד- רק אז תהיה אבחנה.

ועכשיו אוסיף משלי, שאכן גם למחוננים, כמו לאוטיסטים, יש צורת חשיבה שונה משל שאר האוכלוסייה.

ויש מתאם בין אוטיזם למחוננות (כלומר, בקרב מחוננים תמצאי יותר אחוזים של אוטיסטים מבשאר האוכלוסייה). לכן הגיוני בעיניי גם שאצל אוטיסטים יהיו יותר מאפיינים של הרצף, למרות שזה לא מגיע לסף אבחנה רשמית.

(אני גם יודעת שבקרב מחוננים יש יותר בעלי הפרעות קשב, ויותר קשיים רגשיים. בסוף להיות חריג, גם אם זו חריגות שנתפסת כ'מתנה', יוצר כל מיני סוגי הפרעות נלוות).

וממש בקיצור-

יש קשר. יש דמיון. ויש לא מעט שהם גם וגם.

אבל זה לא באמת אותו דבר.

אבל זה לא הסבר שלי, אלא של המאבחנת האלופה הזו.

וגם לי זה ממש עשה סדר.

אני גם חושבת שכל המתואר לא קשור בהכרח למחוננות

בעבר מחונן עם אוטיזם נקרא תסמונת אספרגר

אוטיזם הוא ספקטרום .יש אנשים וילדים בתפקוד נמוך מאוד או גבוה .

או ממש מעל הנורמה .

כמו תסמונת אספרגר.

המאפיין הוא קושי בהבנת מצבים חברתיים.

קושי בהבנת סטואיציות חברתיות רגשיות .

אצל מחוננים להבדיל יש פער בין היכולות הקוגניטיבית הגבוהות.ליכולת החברתית והרגשית.

פעמים רבות הן מוקפצים כיתה,זה מוסיף על הקושי והפעם.

המחוננות יכולה לגרום לפער בין הילד המחונן לשאר הילדים (מבחינת יכולות, תחומי עניין, קנאה אפילו של שאר הילדים כלפיו)

וגם פער בין הילד והדברים שהוא קולט, להבנה שלו את הסיטואציה.. למשל קליטה של משפטים של המבוגרים והבנה של ההקשר אבל חוסר הבנה מול מי אפשר להשתמש במשפט כזה.

ואז זה יכול לייצר איזשהו פער שנראה כקושי תקשורתי חברתי אבל כשהשנים יעברו והפער יצטמצם זה יראה אחרת. 

גם אני לא הכרתי את הקשר בין מחוננים לצורך מוגבר בשקט, רגישות לרעשים וקושי במעברים. אבל גם הדברים האלה יש אנשים נוירוטיפיקליים שסובלים מהם, אז יכול להיות אנשים שהם גם עם רגישות חושית מוגברת וגם מחוננים ולא על הספקטרום.

(שאני זיהיתי בה את עצמי, אגב)

אבל לכאורה זה לא קשור למחוננות, אלא משהו בפני עצמו... (אני למשל לא מחוננת🤭)

נורמטיביים

שמתפתחים בצורה תקינה מכל הבחינות?

זה כדי לא להגיד התפתחות תקינה (כי אז יגידו, מה אוטיסטים הם לא תקינים)

או נורמלים (כי אז אפשר להגיד, רגע אוטיסטים לא נורמלים).

רוצים להתייחס למגוון הנוירולוגי

סוג של פוליטיקה קורקט.

אפשר להתחבר לזה או לחשוב שזה מוגזם

וטיפיקל- אופייני, טיפוסי.

אנשים עם התפתחות נוירולוגית טיפוסית=רגילה,

מול אנשים שהם 'מגוונים נוירולוגית' - על הרצף, adhd וכדו'.

נראה לי שעיקר השימוש הוא באמת מול אוטיסטים, אבל אולי פשוט נראה לי כך כי אני מתעניינת באוטיזם( הבן שלי על הספקטרום)

ובכלל המילה הזאת בעצמה נשמעת כמו איזה לקות או מחלה

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

אני חושבת שזה הגיוני

פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.

ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...

אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.

וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור

אבל זה כן

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

וגם התגובות צפויות לגמרי

כלומר

אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר

אבל הילדים כבר לא פיציים

יש לילות שאת ישנה טוב

אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.

כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו

נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.

לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...

(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)

שלך דווקא מוכיחה ההפך ממה שאמרת

היתה לך חולשה שלא היתה לה סיבה אחרת

אלא כנראה מדברים רגילים כמו עומס יתר

זו לא האמהות

זה הדברים שהיא מביאה איתה

כמו חוסר שינה עומס ועוד דברים שכתבתי למטה (שגם יכולים להיות בלי אמהות)

שלא הייתה לי מעולם לפני כן, וגם אחרי כן (עם יותר ילדים) לא הייתה לי כמוה בעוצמה כזו.

אני לא יודעת מה הסיבה לה, אבל ברור שהיא לא הייתה קשורה נטו לעומס החיים.

ואיש רפואה שיפטור אישה שמתלוננת על משהו חריג בכך שהיא אמא, עלול לפספס דברים קריטיים.

לגבי איש רפואה

איך את יודעת שהסיבה לא היתה קשורה לעומס?

אולי היה עומס על הידיים והחולשה גרמה לך לתת להן יותר מנוחה

הסיבה היחידה שאני יכולה למצוא לזה היא עומס רגשי חריג (זו הייתה תקופת הקורונה).

או שאולי היה לי משהו פיזי, שעד הבדיקות כבר עבר... (אולי אפילו פוסט קורונה, מי יודע)

עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים

פיזיים ונפשיים כמו:

1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)

2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה

3. חוסר בפעילות גופנית

4. חוסר במנוחה פיזית

5. עומס משימות

6. לחץ בעבודה/ בבית

7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית

8. חוסר בזמן עצמי

9. הימצאות תמידית במקומות רועשים 

הרגשתי הרבה יותר רעננה ועירנית! 

לא היה לי צורך בשנצ, הייתי מתעוררת בבוקר ומצליחה לקום מהמיטה בזריזות וכו'... 

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.

אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.

לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...

שביסודי יכולים להיות חברים שלו

אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)

אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה

אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד

יש לזה יתרונות וחסרונות 

ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח

אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב

ולפותחת -

נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך

זה גם משתנה ממשפחה למשפחה

הדינמיקה משפיעה

וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.

וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.

אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער

זה הפרש ממש טוב לדעתי

ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..

רפואה שלימה!

הייתה פה פעם מישהי שסיפרה

על הגעה למצב של התייבשות התינוק שלה

בסוף בדקו אם הוא טיפול בבית חולים, והיה צריך

ואחרי תקופה הוא היה בסדר והם השתחררו הבייתה.

מקווה בשבילך שהילד בריא ואולי רק מעלה חום ממשהו שלא מזיק. 

תרגישו טוב!

הם פחות רטובים מהרגיל אבל רטובים? יש שם צבע צהוב חזק או צבע עדין/שקוף?

אם הוא חולה הגיוני שיאכל פחות מהרגיל, לא הייתי רצה למיון.

עוד סימנים לבדוק התייבשות- אם המרפס שקוע, אם בוכה בלי דמעות (אבל אולי בגיל חודשיים בכל מקרה בוכים בלי דמעות), פה יבש ושפתיים יבשות, נראה אפאטי.

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ומגיע לך צל"ש הכי גדול בעולם!

ובא לי להגיד לך, שבסוף, אחרי הבור השחור העצום והבלתי נגמר הזה, בסוף בסוף, יש גם אור, ואת תגיעי אליו ויהיה לך טוב, יום אחד, הלוואי שבקרוב, את תראי פתאום קצת שמיים בין העננים, וקצת אור וקצת תוכלי להרים את המבט ולראות קדימה ולראות טוב. ואני אומרת לך את זה כי הייתי שם, בתוך השחור ואני זוכרת את היום שבו הצלחתי בכלל להתפלל, לקוות לטוב הזה שיגיע, שהמבט טיפה הצטלל ויכולתי לא להרגיש טוב ולראות טוב, רק לקוות, להתפלל ולהאמין שהוא יבוא.

ואת לגמרי אלופה שהלבשת את כולם יפה והתאפרת ובאת להיות בערב משפחתי בחנוכה!

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

להיות שעדיף תור פיזי, אם יש לך אפשרות.

את מתארת משהו שאולי יכול להיות קשור לחרדה, ואולי לא.

ואני מניחה שבשביל לבדוק, הרופא יצטרך שתגיעי פיזית.

הטלפון בדרך כלל מתאים למרשם קטן, התייעצות קצרה, לא לטיפול ממש

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

תבחרי משהו שיתאים לך

אפשר ללכת לטיפול עמוק, אפשר לקבל כלים לחרדות.

אני באופן אישי ממליצה לא להסתפק בעזרה סימפטומטית, כלומר להמנע נניח מהתקפי חרדה או מחרדות (cbt למשל בכיוון כזה) ויותר מאמינה בלהגיע לשורש העניין. להקשיב לחרדה, להבין על מה היא יושבת.

בעצם, חרדה, היא פחד שלא הקשיבו לו ודופק חזק יותר...

ופחד צריך הקשבה, הוא תמרור אזהרה פנימי

שמכוון אותך להזהר מתהומות ומקומות שעלולים להזיק. אפשר ללמוד לעבוד איתו בצורה נכונה ועמוקה, בלי להתעלם ולהדחיק, ובלי להתבוסס...

בסוף בעומק כל דבר שמפעיל אותנו רגשית, ובטח דבר שמציף ככה, יושב על מקומות עמוקים שכנראה הגיע זמן רפואתם.

ממש ממליצה לא לחפש "לכבות" את זה, אלא למצוא מענה שיאפשר לך מענה עמוק יותר למה שהנפש מנסה להעלות.

אני אישית מלמדת ומדריכה בכלים להתמודדות עם פחדים, וכמובן יש עוד בעולם

חוזרת וממליצה לבחור גישה של הקשבה ומעבר בפחד ולא של נסיונות כיבוי שלו. בעולם ובכלים הטיפוליים וגם הפסיכיאטריים אפשר למצוא לכאן ולכאן.

בהצלחה יקרה.

אם זה חרדה, אז לתת לעצמך את הזמן.

לחזור כמו מנטרה במח שתיכף זה יעבור.

נשימות עמוקות.

ובכל מקרה, כדאי ללכת לרופא לשלול דברים נוספים.

3 שניות שאיפה. 3 שניות שמירה בבטן ו3 שניות נשיפה.

לחשוב על דברים מרגיעים.

שירים

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

לפני הלידה הראשונה... פחדתי מלאאא מכל מה שקשור ללידה. ממש כל דבר.

ולקחתי דולה, וזה הדבר הכי מדהים שיכולתי לעשות לעצמי ולבעלי ולמשפחה שהקמנו.

היא הייתה הכתובת שלי במהלך ההריון לכל התסכולים והפחדים וידעה להרגיע ולהסביר מהניסיון שלה.

תחפשי מישהי מקצועית בנושא שתוכלי להיעזר בה מתוך הידע שלה...

זה לגבי כל הפחד שקשור ללידה... אם יש דברים מעבר שווה לחפש אולי טיפול נפשי שאת מתחברת אליו, משהו לנפש שתוכלי לפרוק שם 

תחושות לא פשוטות!

והתחושה שאת מתאמצת ופונה לעזרה ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלך - קשה לא פחות.

מזדהה ממש, בהריון האחרון פשוט לא רציתי ללדת.

מנסה לכתוב פה מה עזר לי:

- לא להילחם בתחושות, לתת להן מקום, זה בסדר שאני מרגישה ככה, זה אנושי וטבעי.

- חיזוק האמונה בצורות שונות. לדעת שה' פה איתי ולא יעזוב אותי, לדעת שבסוף יהיה טוב!

- לדבר על זה עם בעלי / אמא שלי / חברה טובה, לפעמים אמרתי 'אני רק צריכה שתקשיב. לא צריך עצות'

- לפנק את עצמך מלא. מלא מלא. גם מה שבשיגרה את לא מרשה לעצמך. תזכרי שאת מלכה!!!! את מביאה חיים לעולם, זה הזמן שלך להתפנק. נופש / אוכל / סדנאות / מה שעושה לך טוב.

חיבוק גדול!!

ומצטרפת להמלצה לקחת דולה, אמנם מעולם לא לקחתי אבל נשמע שזה יכול לעשות טוב ❤️

עד שנוצרים כוחות לנסות לקבל עזרה...

ממליצה לפנות לטיפת חלב. במקום נתנו לי מספר טלפון של עובדת סוציאלית. לרוב זה לאחרי לידה, אבל כשהלכתי פעם בהריון לאחד מהילדים, האחות שאלה איך אני מרגישה לקראת הלידה  אמרתי שקצת קשה. מאוד חוששת.. אמרה שיכולה לדבר עם עוס"ית דרכם. גם לפני הלידה.

אולי זה תלוי סניף - מקווה שתקבלי מענה טוב!