(אחרון באוסף)
דניאל אוספת את השיער מהודק מהודק ויוצאת בחזרה לאולם.
הופס. היא כמעט נתקעת באישה נמוכה ו---
''שולמית!''
האישה מרימה עיניים ''הו, נשומלה..! כמה נחמד לראות אותך, מה את עושה כאן?''
דניאל צוחקת. מופתעת בעליל. ''מה את בעצמך עושה כאן?''
שולמית צוחקת גם, נזכרת. ''אני דודה של נתן, אחות של אבא שלו, עליו השולם. את חברה של הכלה הצדיקה?'' היא שואלת.
דניאל מהנהנת.
''אח. איזו השגחה פרטית מופלאה. פשוט השגחה.'' שולמית מוחאת כף בהתלהבות. היא מתקרבת לדניאל, מניחה לה יד על הכתף. ''את יודעת, השגחה פרטית זה כמו חיבוק מה' יתברך. את שומעת אותו? הוא אומר לך שהוא אוהב אותך.''
דניאל מסתכלת למעלה. כן, היא שומעת.
''בואי בואי נשומלה. חייבים לספר למרים כזאת השגחה פרטית''. היא נותנת לה יד ומושכת אותה לחפש את אמא של נתן.
מרים עומדת בצד, מאחורי עמוד כזה מעוצב של פרחים. ''אתה שומע יהושע? איזו צדקת היא. אתה צריך לראות אותה, איזה עדינה איזה מידות טובות. בול לנתן שלנו.'' היא מתייפחת לתוך טישו. ''כשפתאום הלכת אני חשבתי שאולי אני לא אצליח לבד. פחדתי איך הוא יגדל הילד הזה, אבל הקדוש ברוך הוא לא צריך עזרה. הוא מסתדר מצויין, ככה. גידל לנו את הילד לתורה, ועכשיו לחופה. איזה חופה יפה---''
יד מונחת לה על הכתף. ''הנה את..!''
היא מחייכת לשולמית ודניאל, מנגבת דמעות אחרונות.
שולמית מספרת לה על דניאל ועל השגחות פרטיות וחיבוקים מה' יתברך ופתאום הכל מוקף באהבה ושמחה ומרים נפרדת בלב מיהושוע והולכת עם דניאל ושולמית 'לראות מה עם הכלה'.
אמונה יושבת על הכיסא כלה, כמו מלכה היא נראית.
רננה עומדת לידה, סופגת את הדמעות שלה לתוך טישו לפני שהם ימרחו את האיפור. ''תברכי אותי'' היא מבקשת.
אמונה מחזיקה לה את היד ''שתראי תמיד את האור, גם מתוך החושך'' היא מחייכת אליה. ''שתמיד תרגישי את ה' יתברך איתך בכל מקום שתיהיי. ותרגישי אותך, את כל הטוב שלך והיופי.''
רננה פתאום בוכה גם. ''יש כזה?'' היא שואלת.
''יש, בטח שיש. מצאנו, את לא זוכרת?'' היא לא מחכה לתשובה וממשיכה. ''ושתזכי לחתן צדיק ש---''
רננה קוטעת אותה.''חתן צדיק. קודם שיהיה חתן בכלל'' הפנים שלה נהיות רחוקות רחוקות כאלה ואמונה מנערת אותה בעדינות. ''יהיה, בטח יהיה.''
רננה מסופקת. ''מי יתחתן איתי, אה?''
אמונה ממשיכה להחזיק לה את היד, וללחוץ. בעדינות. בעידוד. ''מישהו שיראה אותך, את הקסם שלך. איך שאת כאן, ואת נלחמת. לא משנה מה, את נלחמת.
מישהו שידע להסתכל על הקודש קודשים שאת, על הנקודה הטובה''.
רננה כבר לא מנסה לעצור דמעות, וגם אמונה לא.
שיהרס האיפור, שיהרס.
מנגינה של חופה מתחילה באוויר, נכנסת בעדינות בין האנשים.
נתן מתקרב לכסות את אמונה.
לרגע העולם נגמר ואז כמו נפתח מחדש, באור אחר.
אבא של אמונה ניגש אחריו לברך אותה, אמונה נרעדת. מקומות הומים ואירועים חשובים תמיד מלחיצים אותו ומוציאים אותו מאיזון.
הוא מניח שתי ידיים רועדות על הראש שלה. ומברך.
ככה שפוי, ככה בשקט.
משהו רטוב נוחת על הסידור שלה, כמו דמעה. דמעה של אבא. אמונה מניחה את כל המטענים בצד ואז נותנת לדמעה שלה לנשור ליד. קרוב קרוב.
הם הולכים לחופה.
שולי מכובד בברכה. הוא מחייך במבוכה והתרגשות.
ושמחה, שמחה אמיתית.
אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה.
אהבה ואחווה שלום ורעות.
ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.
בום.
כוס נשברת. מזדהה עם הלבבות השבורים
זכר לחורבן, זכר לגלות.
גלות הגוף וגלות הנפש.
גלות של ישראל בתוך האומות וגלות של ישראל בתוך עצמו.
רוח קרירה מרחפת על הלבבות הבודדים, הגולים, מפיחה בהם חיים חדשים, מרפאה את הרגש ההוא העדין אבל העקשן. הנוגה והכוסף.
(געגוע~)
והשמיים עוטפים את כל הנשמות בחופה קדושה קדושה של כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא.
בסוף מוצאים/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
דניאל אוספת את השיער מהודק מהודק ויוצאת בחזרה לאולם.
הופס. היא כמעט נתקעת באישה נמוכה ו---
''שולמית!''
האישה מרימה עיניים ''הו, נשומלה..! כמה נחמד לראות אותך, מה את עושה כאן?''
דניאל צוחקת. מופתעת בעליל. ''מה את בעצמך עושה כאן?''
שולמית צוחקת גם, נזכרת. ''אני דודה של נתן, אחות של אבא שלו, עליו השולם. את חברה של הכלה הצדיקה?'' היא שואלת.
דניאל מהנהנת.
''אח. איזו השגחה פרטית מופלאה. פשוט השגחה.'' שולמית מוחאת כף בהתלהבות. היא מתקרבת לדניאל, מניחה לה יד על הכתף. ''את יודעת, השגחה פרטית זה כמו חיבוק מה' יתברך. את שומעת אותו? הוא אומר לך שהוא אוהב אותך.''
דניאל מסתכלת למעלה. כן, היא שומעת.
''בואי בואי נשומלה. חייבים לספר למרים כזאת השגחה פרטית''. היא נותנת לה יד ומושכת אותה לחפש את אמא של נתן.
מרים עומדת בצד, מאחורי עמוד כזה מעוצב של פרחים. ''אתה שומע יהושע? איזו צדקת היא. אתה צריך לראות אותה, איזה עדינה איזה מידות טובות. בול לנתן שלנו.'' היא מתייפחת לתוך טישו. ''כשפתאום הלכת אני חשבתי שאולי אני לא אצליח לבד. פחדתי איך הוא יגדל הילד הזה, אבל הקדוש ברוך הוא לא צריך עזרה. הוא מסתדר מצויין, ככה. גידל לנו את הילד לתורה, ועכשיו לחופה. איזה חופה יפה---''
יד מונחת לה על הכתף. ''הנה את..!''
היא מחייכת לשולמית ודניאל, מנגבת דמעות אחרונות.
שולמית מספרת לה על דניאל ועל השגחות פרטיות וחיבוקים מה' יתברך ופתאום הכל מוקף באהבה ושמחה ומרים נפרדת בלב מיהושוע והולכת עם דניאל ושולמית 'לראות מה עם הכלה'.
אמונה יושבת על הכיסא כלה, כמו מלכה היא נראית.
רננה עומדת לידה, סופגת את הדמעות שלה לתוך טישו לפני שהם ימרחו את האיפור. ''תברכי אותי'' היא מבקשת.
אמונה מחזיקה לה את היד ''שתראי תמיד את האור, גם מתוך החושך'' היא מחייכת אליה. ''שתמיד תרגישי את ה' יתברך איתך בכל מקום שתיהיי. ותרגישי אותך, את כל הטוב שלך והיופי.''
רננה פתאום בוכה גם. ''יש כזה?'' היא שואלת.
''יש, בטח שיש. מצאנו, את לא זוכרת?'' היא לא מחכה לתשובה וממשיכה. ''ושתזכי לחתן צדיק ש---''
רננה קוטעת אותה.''חתן צדיק. קודם שיהיה חתן בכלל'' הפנים שלה נהיות רחוקות רחוקות כאלה ואמונה מנערת אותה בעדינות. ''יהיה, בטח יהיה.''
רננה מסופקת. ''מי יתחתן איתי, אה?''
אמונה ממשיכה להחזיק לה את היד, וללחוץ. בעדינות. בעידוד. ''מישהו שיראה אותך, את הקסם שלך. איך שאת כאן, ואת נלחמת. לא משנה מה, את נלחמת.
מישהו שידע להסתכל על הקודש קודשים שאת, על הנקודה הטובה''.
רננה כבר לא מנסה לעצור דמעות, וגם אמונה לא.
שיהרס האיפור, שיהרס.
מנגינה של חופה מתחילה באוויר, נכנסת בעדינות בין האנשים.
נתן מתקרב לכסות את אמונה.
לרגע העולם נגמר ואז כמו נפתח מחדש, באור אחר.
אבא של אמונה ניגש אחריו לברך אותה, אמונה נרעדת. מקומות הומים ואירועים חשובים תמיד מלחיצים אותו ומוציאים אותו מאיזון.
הוא מניח שתי ידיים רועדות על הראש שלה. ומברך.
ככה שפוי, ככה בשקט.
משהו רטוב נוחת על הסידור שלה, כמו דמעה. דמעה של אבא. אמונה מניחה את כל המטענים בצד ואז נותנת לדמעה שלה לנשור ליד. קרוב קרוב.
הם הולכים לחופה.
שולי מכובד בברכה. הוא מחייך במבוכה והתרגשות.
ושמחה, שמחה אמיתית.
אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה.
אהבה ואחווה שלום ורעות.
ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.
בום.
כוס נשברת. מזדהה עם הלבבות השבורים
זכר לחורבן, זכר לגלות.
גלות הגוף וגלות הנפש.
גלות של ישראל בתוך האומות וגלות של ישראל בתוך עצמו.
רוח קרירה מרחפת על הלבבות הבודדים, הגולים, מפיחה בהם חיים חדשים, מרפאה את הרגש ההוא העדין אבל העקשן. הנוגה והכוסף.
(געגוע~)
והשמיים עוטפים את כל הנשמות בחופה קדושה קדושה של כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא.
בסוף מוצאים/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
