חמותי אישה חולנית ודכאונית.
עברה חיים לא פשוטים.
מנסה לא לשפוט ולא לכעוס.
אבל קשה מאד מולה.
לא זכור לי אף פעם שדיברתי איתה בטלפון והיא היתה שמחה,
רגועה,
מרוצה.
לצערי, כל טלפון איתה זה כמה קשה לה/ כואב לה
פה ושם ובנפש...
אני עוד יודעת להשאיר את זה מחוץ אליי,
אבל בעלי, מסכן.
זה גומר אותו.
הוא מנסה, ומעודד, ומבקר, ומשתדל ככל יכולתו
אבל אף פעם היא לא נראית באמת שמחה.
וקשה לי מאד עם מה שזה עושה לבעלי.
הוא לוקח את זה באופן מאד לא פשוט.
זה מכביד עליו.
מעייף אותו נורא.
מכניס אותו לא פעם למתח או לבאסה.
והיא לא מבינה מה זה עושה למי ששומע אותה.
לפעמים ממש כועסת עליה.
ויודעת שלא פשוט לה בחיים. בכלל.
ובכל זאת,
ךא רוצה שזה יעבור אלינו.
רוצה להשאיר את זה מחוצה אלינו.
אבל זו אמא של בעלי.
קשה להשאיר את זה בחוץ.
אני עוד יכולה.
אבל בעלי, נראה שזה כמעט בלתי אפשרי.
הוא מנסה מאד.
ולא תמיד מראה לי כמה קשה לו אחרי שיחות איתה.
אבל אני רואה את הכבדות שיש לו. את הבאסה.
את הדאגה שלא נגמרת.
מתסכל ולא פשוט...
(בבקשה לא לשים בראשי)
