סיגריה. נשרפת לאיטה, ושורפת. גוזלת לי עוד כמה דקות מהחיים.
שוכב על הספה במרפסת, זאת שגם חתולים יושבים עליה מדי פעם. לא מפריע לי. מחפש קצת נחמה בריפוד הזה שפעם היה בצבע בורדו והיום דוהה לו, קצת כמוני.
השלווה לא באה אליי. משהו מזמזם בתוכי, לא נותן שקט.
מרגיש שהסרט חוזר על עצמו שוב ושוב כמו שיר שמתנגן מההתחלה לסוף וחוזר חלילה. אביתר בנאי גם לא עוזר כרגע.
לפחות הוא לא מפריע.
הספה דוממת, אבל נותנת תחושה שהיא מבינה אותי יותר מכולם. אחרי הכל, היא האחת שאוספת אותי תמיד ברגעים לא קלים.
לא כתבתי כבר המון זמן. קצת מתקשה לחזור לזה ברגע אחד.
כמו כל דבר, לוקח זמן להתרגל לנוכחות מחדש. אני קצת שבור, לא יותר מדי. למדתי להתאדש לדברים, לא לקחת ממש ללב.
הלב, אוי הלב. כל הכבוד לו שהוא ממשיך לפעום ולעבוד 24/7, בטוב וברע. לפעמים זה מרגיש שהוא היחיד שנותן אמון שיש למה להמשיך. לא משנה כמה אני בוגד בו, הוא איתי.
הלוואי שיום אחד אני אוכל להחזיר לו טובה על זה.
אולי יום אחד אני אמצא את השקט והשלווה, יושבים באיזו פינה, מחכים רק לי.
שואלים, למה לקח לך הזמן? למה כה איחרת, והרי אנחנו מונחים לנו פה מעולם, מצפים רק שתגיע.
ואני, מתי אגיע?
שוכב על הספה במרפסת, זאת שגם חתולים יושבים עליה מדי פעם. לא מפריע לי. מחפש קצת נחמה בריפוד הזה שפעם היה בצבע בורדו והיום דוהה לו, קצת כמוני.
השלווה לא באה אליי. משהו מזמזם בתוכי, לא נותן שקט.
מרגיש שהסרט חוזר על עצמו שוב ושוב כמו שיר שמתנגן מההתחלה לסוף וחוזר חלילה. אביתר בנאי גם לא עוזר כרגע.
לפחות הוא לא מפריע.
הספה דוממת, אבל נותנת תחושה שהיא מבינה אותי יותר מכולם. אחרי הכל, היא האחת שאוספת אותי תמיד ברגעים לא קלים.
לא כתבתי כבר המון זמן. קצת מתקשה לחזור לזה ברגע אחד.
כמו כל דבר, לוקח זמן להתרגל לנוכחות מחדש. אני קצת שבור, לא יותר מדי. למדתי להתאדש לדברים, לא לקחת ממש ללב.
הלב, אוי הלב. כל הכבוד לו שהוא ממשיך לפעום ולעבוד 24/7, בטוב וברע. לפעמים זה מרגיש שהוא היחיד שנותן אמון שיש למה להמשיך. לא משנה כמה אני בוגד בו, הוא איתי.
הלוואי שיום אחד אני אוכל להחזיר לו טובה על זה.
אולי יום אחד אני אמצא את השקט והשלווה, יושבים באיזו פינה, מחכים רק לי.
שואלים, למה לקח לך הזמן? למה כה איחרת, והרי אנחנו מונחים לנו פה מעולם, מצפים רק שתגיע.
ואני, מתי אגיע?
