האמת שכל זה די הפתיע אותי, חייב לומר. אבל כנראה שהחיים הם כאלה, אין הזמנות מראש.
מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו מהעבר, ובמאית השניה אתם צריכים גם להפנים שזה הוא, גם לעבד את השינוי שעבר במרוצת השנים, גם להזכר איזה בן אדם הוא היה בפעם האחרונה שראיתם אותו, וגם להוציא איזה תגובה מהירה וסבירה, כזו שלא תסגיר את ההלם שלכם לצד השני? למשל...
"אה... היי! היי! וואוו.. אממממ ואוו... איך לא קלטתי... מה... אז עברת לכאן?... איך...?"
חיוך. מסוג החיוכים שמלמד על אדם די בטוח בעצמו, לפחות שנוח לו עם עצמו ועם הסביבה, כזה שנותנים לילד מובך בהבנה היררכית, בהכלה של מבוגר... ואני הייתי הילד הפעם הזו, בלי ספק.
הכל התחיל כשהייתי אי שם לפני עשור ומשהו רכז נוער ביישוב אביתר. הייתי אז סטודנט להנדסת תוכנה, וחיפשתי עבודה זמנית כדי להחזיק את ההוצאות השוטפות הקטנות של זוג סטודנטים צעיר. העבודה היתה בעיקר בשעות הערב, והיא היתה נראית לי לא מאתגרת במיוחד, ומסתדרת עם הצרכים שלי. עשיתי את זה במשך שנתיים, היה די כיף סה"כ. הילה היתה בשביעית אז. ילדה שהופיעה מדי פעם לפעילויות, אבל ברוב הפעמים העדיפה לבלות בחבורה מצומצמת ופחות חיפשה אחריות והתנדבויות. אפשר לומר שתמיד היה לה מין עולם משלה כזה. הילה שמקיפה אותה.
...
