רצתי עכשיו 2 קילומטר. הריאות צרבו, מנסות להתנער משאריות עשן סיגריות שעוד דבוק לדופנותיהן. שרירי הרגליים ניסו להיזכר איך עושים בעצם את הדבר הלכאורה פשוט הזה שנקרא לרוץ.
דווקא הראש נהנה מהחידוש. פתאום משהו זז מסביב ולא צריך לחשוב כלכך הרבה. איזה שחרור והקלה.
טיפסתי אל הגבעה שליד, עובר בין חורבות ושרידי בתים, מנסה להשלים בדמיון מה היה איפה בתוך ים השברים הפזורים.
כאן הייתה פינת הבובות? וכאן השירותים?
פה היה שולחן השבת בסלון הומה שמחה ורעש של חיים?
מחפש עקבות ריח מטבח אוהב של אמא.
הכל נעלם כבר. הצמחייה חוגגת, צומחת פרא בלי גבולות, בלי בני אדם שיקצצו לה את הכנפיים.
ואיך שהוא, באופן מפתיע משהו, כל ההרס הזה מביא לו דווקא שלווה ושקט.
אולי יפה יישוב חרב לנפש עייפה.
בינתיים הלילה יורד, חשכה אופפת את כל היישוב, זה החי, שנמצא למרגלותיי.
עוד מעט אצטרך לחזור אח הבסיס, לכלוא את עצמי שוב בין הגדרות, השמירות והחברים. אבל כרגע,
אני חושב שמצאתי לי פינה חבויה בנפש ובטבע, מקום של שקט בתוך כל ההמולה הקבועה.
דווקא הראש נהנה מהחידוש. פתאום משהו זז מסביב ולא צריך לחשוב כלכך הרבה. איזה שחרור והקלה.
טיפסתי אל הגבעה שליד, עובר בין חורבות ושרידי בתים, מנסה להשלים בדמיון מה היה איפה בתוך ים השברים הפזורים.
כאן הייתה פינת הבובות? וכאן השירותים?
פה היה שולחן השבת בסלון הומה שמחה ורעש של חיים?
מחפש עקבות ריח מטבח אוהב של אמא.
הכל נעלם כבר. הצמחייה חוגגת, צומחת פרא בלי גבולות, בלי בני אדם שיקצצו לה את הכנפיים.
ואיך שהוא, באופן מפתיע משהו, כל ההרס הזה מביא לו דווקא שלווה ושקט.
אולי יפה יישוב חרב לנפש עייפה.
בינתיים הלילה יורד, חשכה אופפת את כל היישוב, זה החי, שנמצא למרגלותיי.
עוד מעט אצטרך לחזור אח הבסיס, לכלוא את עצמי שוב בין הגדרות, השמירות והחברים. אבל כרגע,
אני חושב שמצאתי לי פינה חבויה בנפש ובטבע, מקום של שקט בתוך כל ההמולה הקבועה.
