ערב יחסית מוקדם וחושך,מידי חושך לטענתה של אור-ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות,אחת שמתמחה בציורים ובלבנות לבבות של אנשים..אומרים עליה שהיא עולם אומנות שלם ושאף גבעה שבעולם לא תספיק להכיל את כמות התובנות היפות שיוצאות מימנה כמו זרעים זרעים שמצמיחות לאט את העולם..
שחר אוהבת דווקא את החושך הזה,יש בו משהו מסתיר..מקבל אולי?כן כן,מכיל גם בהחלט.
אז שוב אחר צהריים חשוך ושוב הן יושבות ברציף הזה,במקום הכי נטוש שמימנו יוצא האיבוד לטייל בעולם,קומה שלישית מרכזית תל אביב.
מישום מה האור כבוי קצת,"או שמלכתחילה העירייה לא מספקת לכאן חשמל",אור זורקת לאוויר,מהדקת את משקפייה על אפה,אולי לנסות לתפוס טיפה יותר את הראייה הברורה שהחושך לוקח לה.
שחר מהנהנת סתם לחושך בתנועה לא מחייבת.מה אכפת לה מה ראש העיר חושב על המקום הזה מבחינה חשמלית..העיקר שטוב לה והחיים קצת נעצרים עם הדאון הזה באוויר שהחושך נותן.
שחר תמיד מחבבת חושך..זה נותן לה את המקום היציב הזה,זה שלא רואים.
האוטובוס מאחר ונהייה קצת תקוע..,שתיי בנות בגיל העשרה מחכות לקו עירוני,ו,מישום מה אין קווים בשעתיים האחרונות.
שחר מוציאה שוב את הדף מהתיק עם הציור שהיא רוצה לחרוט על עצמה היום.
היא פותחת את הדף ואור רואה את הנשר גדול המדובר,עם כמה קישקושים בצד ואותיות לא ברורות ובסוף הדף,למטה בשחור,כתובה המילה-"סליחה".
אור בוחרת להתעלם מהציור ומנסה שוב רק לדבר בשפת הלב,במילים שרק הלב מבין.
העיניים יודעות לדבר בשפה הזאת.
שחר יודעת מה אור משדרת ופותחת שוב את הפה,מנסה להסביר.
"באלי לשכוח פשוט,את מבינה?",שחר מרגישה כאילו היא משדרת על דיסק תקוע שאומר את אותן המילים כבר חודשיים ושבוע ושלושה ימים.
ושוב אור נאנחת ושוב מנסה לדבר ושוב היא כמעט פולטת את המילים החוצה אבל שוב,היא בוחרת לשתוק בדקה לפני האחרונה..
היא רק מחבקת את שחר חזק חזק,מעבירה ליטוף על הגב.
"שחר",היא לוחשת לתוכה.
"לא מחליטים החלטות במצב של קושי".
שחר מביטה בחלון השקוף המאובק של המרכזית,
קמה עם אור-
"בואי,האוטובוס הגיע".
..
מקום חשוך במהות שלו.
כל הקירות,מהריצפה עד התיקרה,עמוסים בציורים ואיורים ואותיות.
כל הדוגמאות שבעולם.
באמצע החדר ניצבת מיטה,סדין שחור עוטף אותה,כיסא עור קצת רעוע עומד לידה ושרפרף נמוך למחטים ומיכלי דיו קטנים.
אדם צעיר שוכב על המיטה,מעליו רכון גיא,אמן הקעקועים הגדול.
אור ישר משפילה מבט לפלאפון,פותחת סיסמא רק למראית עין ו,מתחילה להתפלל בלב.
כל כך כואב לה שהיא מתביישת להוציא את הסידור מהתיק בגאווה ולעמוד באמצע החדר,להשתיק את כולם ולטפס על המיטה,להתחיל להתנדנד שמונעשרה בכוונה,לצעוק שרק השם הוא האמת,
בלי שהעולם ילעג.
עד איפה האמת מעיזה להסתתר.
'איפה את מתחבאת
איפה
איפה
רק תגידי לי איפה ואני בורחת אלייך
רק תגידי כבר איפה',
המחשבות של אור מתחילות לבעור בה מבפנים,היא נעשית אדומה.
איך הסכימה להתלוות אל שחר לעשות קעקוע.
למה הסכימה בכלל לשחר לעשות את השטות הזאת.
אמא של שחר לא יודעת ואבא שלה?כבר לא זוכר את מספר תעודת הזהות שלה אז למה שיזכור לשאול אותה איזה דוגמת קעקוע היא עושה ובאיזה צבע יהיו האותיות?!
שחר מביטה בהתמכרות מענגת על המחטים,על הדיו שנצרב לאט לאט בעור של האיש על המיטה.
משהו פתאום שווה לכאב שלה..העיניים מתחילות להעצם פשוט,
באמצע העמידה.
אין מצפון.
אין כלום דתי באוויר.
היא דאגה להשאיר טוב טוב את הצמה,נעלי הבובה והגרביון שמונים ושבע דנייר טחובים עמוק בתוך התיק צד השחור עם הקלסר של דינים.
את מסילת ישרים ואותיות תפילת המנחה הישנות,היא הטביעה עמוק עמוק מתחת לקפלי החצאיות בארון החום עתיק בבית בישוב.
לפה היא יצאה מנותקת ממחשבות.
בכללי,היא למדה בחיים,כמה שפחות מחשבות,יותר קליל בלב.
"הי",גיא פתאום פונה אליהן,יש לו חיוך כזה שממיס את הכל.
"הי",שחר עונה בחיוך טוב ואור עומדת מקופלת לידה,מסדרת טיפה את קצוות הצמה ומגרדת בחיפזון ברגל.
"באתן לעשות קעקוע יחד?",גיא שואל,הדיו השחור נוזל מהמחט הדקה שבידו.
"באתי.",שחר מתקנת.
"שחר אני חייבת ללכת,בואי רגע",אור פתאום מושכת לה את קצוות השיער,מסמנת לה להתעופף.
שחר מנסה להרגיע אותה,"שעה ויצאנו",היא לוחשת, מבטיחה.
"לא לא,בואי עכשיו דחוף.בואי פשוט",אור תופסת לה את היד ומבצעת בריחה אלגנטית.
גיא שוב מרוכז ביד של הבחור ממולו,לא שם לב למה שקורה מעבר לדיו שנצרב בגופו של האיש.
הן בחוץ.
אור מרגישה שהעולם פתאום מחבק אותה,שמזרימים לה כוחות ושולחים פנסים מלמעלה,להאיר לשחר את הדרך.
"שחרית,
יפה שלי.
מי יראה את הקעקוע הזה?זה מה שיש לך להראות לעולם?",אור באמת שואלת,שחר נדהמת.
"לא,לא הבנתי.",שחר מתאפסת.
"את מנסה למנוע מימני קעקוע?!דיברנו על זה אינספור פעמים..את יכולה לתת לי את השקט ואת החופש שלי?",שחר מדברת בערסיות מופגנת,אולי,אולי כדי לנסות להעלים טיפה את הקול השבור מעבר לעור שמצפה לחריטות כאב..
"שחר",אור מדברת בישירות,עיניים בעיניים,לב מול לב.
"'עבד השם לעולם חופשי',כך אמר פעם רב גדול.
שחר,את יכולה לבחור לעשות מה שאת רוצה..רק תאמיני לי,בבקשה,מה שאת רוצה לעשות עכשיו זה,זה לא חופש.
לא.זה לא חופש.
את מגבילה כרגע את הגוף שלך,אוסרת אותו בתוך כמה טיפות דיו שחורות וזעקה אחת של קושי שמגיעה מימך.
ילדה טהורה,
חופש זה לדעת מה טוב באמת.
חופש זה להכיר את עצמך ובעזרת זה,להכיר בעצמך,במעלותייך.
הגוף שלך יותר קדוש מימה שאת חושבת.
אל תהרסי את עצמך,אל תאסרי את גופך.
תשחררי כבר,תרפי.
תני לעצמך לחיות,פשוט לחיות!",אור מאפשרת לדמעות לצאת מימנה,לשטוף את ליבה של שחר,להמיס קצת את האבנים שנצברו עליו.
"שחר",היא ממשיכה.
"את,
את פשוט פלא.
והגוף שלך,הוא פלא הבריאה".
שחר אוהבת דווקא את החושך הזה,יש בו משהו מסתיר..מקבל אולי?כן כן,מכיל גם בהחלט.
אז שוב אחר צהריים חשוך ושוב הן יושבות ברציף הזה,במקום הכי נטוש שמימנו יוצא האיבוד לטייל בעולם,קומה שלישית מרכזית תל אביב.
מישום מה האור כבוי קצת,"או שמלכתחילה העירייה לא מספקת לכאן חשמל",אור זורקת לאוויר,מהדקת את משקפייה על אפה,אולי לנסות לתפוס טיפה יותר את הראייה הברורה שהחושך לוקח לה.
שחר מהנהנת סתם לחושך בתנועה לא מחייבת.מה אכפת לה מה ראש העיר חושב על המקום הזה מבחינה חשמלית..העיקר שטוב לה והחיים קצת נעצרים עם הדאון הזה באוויר שהחושך נותן.
שחר תמיד מחבבת חושך..זה נותן לה את המקום היציב הזה,זה שלא רואים.
האוטובוס מאחר ונהייה קצת תקוע..,שתיי בנות בגיל העשרה מחכות לקו עירוני,ו,מישום מה אין קווים בשעתיים האחרונות.
שחר מוציאה שוב את הדף מהתיק עם הציור שהיא רוצה לחרוט על עצמה היום.
היא פותחת את הדף ואור רואה את הנשר גדול המדובר,עם כמה קישקושים בצד ואותיות לא ברורות ובסוף הדף,למטה בשחור,כתובה המילה-"סליחה".
אור בוחרת להתעלם מהציור ומנסה שוב רק לדבר בשפת הלב,במילים שרק הלב מבין.
העיניים יודעות לדבר בשפה הזאת.
שחר יודעת מה אור משדרת ופותחת שוב את הפה,מנסה להסביר.
"באלי לשכוח פשוט,את מבינה?",שחר מרגישה כאילו היא משדרת על דיסק תקוע שאומר את אותן המילים כבר חודשיים ושבוע ושלושה ימים.
ושוב אור נאנחת ושוב מנסה לדבר ושוב היא כמעט פולטת את המילים החוצה אבל שוב,היא בוחרת לשתוק בדקה לפני האחרונה..
היא רק מחבקת את שחר חזק חזק,מעבירה ליטוף על הגב.
"שחר",היא לוחשת לתוכה.
"לא מחליטים החלטות במצב של קושי".
שחר מביטה בחלון השקוף המאובק של המרכזית,
קמה עם אור-
"בואי,האוטובוס הגיע".
..
מקום חשוך במהות שלו.
כל הקירות,מהריצפה עד התיקרה,עמוסים בציורים ואיורים ואותיות.
כל הדוגמאות שבעולם.
באמצע החדר ניצבת מיטה,סדין שחור עוטף אותה,כיסא עור קצת רעוע עומד לידה ושרפרף נמוך למחטים ומיכלי דיו קטנים.
אדם צעיר שוכב על המיטה,מעליו רכון גיא,אמן הקעקועים הגדול.
אור ישר משפילה מבט לפלאפון,פותחת סיסמא רק למראית עין ו,מתחילה להתפלל בלב.
כל כך כואב לה שהיא מתביישת להוציא את הסידור מהתיק בגאווה ולעמוד באמצע החדר,להשתיק את כולם ולטפס על המיטה,להתחיל להתנדנד שמונעשרה בכוונה,לצעוק שרק השם הוא האמת,
בלי שהעולם ילעג.
עד איפה האמת מעיזה להסתתר.
'איפה את מתחבאת
איפה
איפה
רק תגידי לי איפה ואני בורחת אלייך
רק תגידי כבר איפה',
המחשבות של אור מתחילות לבעור בה מבפנים,היא נעשית אדומה.
איך הסכימה להתלוות אל שחר לעשות קעקוע.
למה הסכימה בכלל לשחר לעשות את השטות הזאת.
אמא של שחר לא יודעת ואבא שלה?כבר לא זוכר את מספר תעודת הזהות שלה אז למה שיזכור לשאול אותה איזה דוגמת קעקוע היא עושה ובאיזה צבע יהיו האותיות?!
שחר מביטה בהתמכרות מענגת על המחטים,על הדיו שנצרב לאט לאט בעור של האיש על המיטה.
משהו פתאום שווה לכאב שלה..העיניים מתחילות להעצם פשוט,
באמצע העמידה.
אין מצפון.
אין כלום דתי באוויר.
היא דאגה להשאיר טוב טוב את הצמה,נעלי הבובה והגרביון שמונים ושבע דנייר טחובים עמוק בתוך התיק צד השחור עם הקלסר של דינים.
את מסילת ישרים ואותיות תפילת המנחה הישנות,היא הטביעה עמוק עמוק מתחת לקפלי החצאיות בארון החום עתיק בבית בישוב.
לפה היא יצאה מנותקת ממחשבות.
בכללי,היא למדה בחיים,כמה שפחות מחשבות,יותר קליל בלב.
"הי",גיא פתאום פונה אליהן,יש לו חיוך כזה שממיס את הכל.
"הי",שחר עונה בחיוך טוב ואור עומדת מקופלת לידה,מסדרת טיפה את קצוות הצמה ומגרדת בחיפזון ברגל.
"באתן לעשות קעקוע יחד?",גיא שואל,הדיו השחור נוזל מהמחט הדקה שבידו.
"באתי.",שחר מתקנת.
"שחר אני חייבת ללכת,בואי רגע",אור פתאום מושכת לה את קצוות השיער,מסמנת לה להתעופף.
שחר מנסה להרגיע אותה,"שעה ויצאנו",היא לוחשת, מבטיחה.
"לא לא,בואי עכשיו דחוף.בואי פשוט",אור תופסת לה את היד ומבצעת בריחה אלגנטית.
גיא שוב מרוכז ביד של הבחור ממולו,לא שם לב למה שקורה מעבר לדיו שנצרב בגופו של האיש.
הן בחוץ.
אור מרגישה שהעולם פתאום מחבק אותה,שמזרימים לה כוחות ושולחים פנסים מלמעלה,להאיר לשחר את הדרך.
"שחרית,
יפה שלי.
מי יראה את הקעקוע הזה?זה מה שיש לך להראות לעולם?",אור באמת שואלת,שחר נדהמת.
"לא,לא הבנתי.",שחר מתאפסת.
"את מנסה למנוע מימני קעקוע?!דיברנו על זה אינספור פעמים..את יכולה לתת לי את השקט ואת החופש שלי?",שחר מדברת בערסיות מופגנת,אולי,אולי כדי לנסות להעלים טיפה את הקול השבור מעבר לעור שמצפה לחריטות כאב..
"שחר",אור מדברת בישירות,עיניים בעיניים,לב מול לב.
"'עבד השם לעולם חופשי',כך אמר פעם רב גדול.
שחר,את יכולה לבחור לעשות מה שאת רוצה..רק תאמיני לי,בבקשה,מה שאת רוצה לעשות עכשיו זה,זה לא חופש.
לא.זה לא חופש.
את מגבילה כרגע את הגוף שלך,אוסרת אותו בתוך כמה טיפות דיו שחורות וזעקה אחת של קושי שמגיעה מימך.
ילדה טהורה,
חופש זה לדעת מה טוב באמת.
חופש זה להכיר את עצמך ובעזרת זה,להכיר בעצמך,במעלותייך.
הגוף שלך יותר קדוש מימה שאת חושבת.
אל תהרסי את עצמך,אל תאסרי את גופך.
תשחררי כבר,תרפי.
תני לעצמך לחיות,פשוט לחיות!",אור מאפשרת לדמעות לצאת מימנה,לשטוף את ליבה של שחר,להמיס קצת את האבנים שנצברו עליו.
"שחר",היא ממשיכה.
"את,
את פשוט פלא.
והגוף שלך,הוא פלא הבריאה".
