זה מאוד משתנה ממשהי למישהי..

לא דומה משהי חוזר בתשובה לדוגמא שהולכת כך למישהי מבית של הרב הראשי וכן על זה הדרך.

גם כל הנושא של לבוש אצל נשים הוא הרבה אישיו והרבה יותר רגש מולבש על העניין אז נראה לי שמישהו ממין זכר לא יבין זאת.

באופן כללי - חשוב מאוד לבדוק מה ה'ראש' של הבנאדם. את ה'דרך' ופחות את מבחן התוצאה.

אע"פ שלפעמים החיצוניות מעידה על הפנימיות. 

יש בזה שני עניינים -

א - עניין הלכתי. מה היחס שלי לעולם ההלכה.

ב - עניין פנימי. איך אני רוצה להציג את עצמי לסביבה (ואני לא מתכוון לאמירה 'אני דתייה', אלא באופן כללי).

לפעמים לבוש צנוע בא ביחד עם מידת הצניעות ומחזק אותה, לפעמים לא. 

והשאלה היא בעיקר בכל הנוגע לזהות ( ולא לפן ההלכתי) והמוטיבציה שלא ללבוש את הסממן הזה

כיפה היא דבר סמלי (סימן, סמל, איך שלא תקרא לזה)

מכנסיים וחצאית הם לבוש. המוטיבציה יכולה להיות מאוד מגוונת. אין מוטיבציה אחת. לאו דווקא מוטיציה שקשורה לבעד/נגד סממן דתי, כי זה לא בהכרח סממן דתי.

כך שהבחירה להתלבש כך או אחרת גם נוגעת לשאלה של הורדת סממנים. כלומר אולי זו לא המוטיבציה לבחורה מסויימת, אבל זה כן מחיר שהיא הייתה מוכנה לשלם כביכול.

אגב כיפה זה לא רק סממן, זה נעשה סממן במהלך הזמן.

מה המוטיבציה של בנאדם להראות שהוא דתי? מה זה עוזר לו בחיים? זה דבר שראוי שיהיה חשוב?

והבחירה איך להזדהות היא בחירה משמעותית.

ולכן - מי שלא מעוניין להיות מזוהה כדתי זה בהחלט בעיה בעיני.

זהות זה דבר אישי. אני יודע מה הזהות האישית שלי ויכול להיות שהיא חזקה ויציבה, זה ממש לא תלוי בזה אם אני רוצה לשתף את כל העולם זה. זה אישי פרטי ואינטימי שלי.

גם אם אני מציג רק את הצד האנושי שלי זה לא גורע מהזהות האישית הפנימית הדתית שלי.

אם אני יהודי גאה - לא אציג עצמי כנוצרי.

אם אציג עצמי כנוצרי - אות הוא שאינני חש בנוח עם יהדותי.

אתה מפריח את הטענה שלי בגלל שאתה לוקח אותה באופן קיצוני.

ברור שאדם לא יזהה את עצמו לסביבה ההפך מהזהות הפנימית שלו.

אבל אדם מזדהה כבן אנוש רגיל זה לא סותר את הצד הדתי שלו.

להיפך האנושיות היא חלק חשוב מהמראג הדתי והמזהות הדתית עצמה. היא כוללת אותה במידה מסויימת.

אני לא חושב שצריך להוכיח שמי שלא מעוניין שיזהו אותו כדתי - אות הוא שיש לו בעיה עם הזיהוי שלו כדתי.

"אנושי" זה מאוד יפה, אבל זה לא מספיק.

אני אנושי - אבל יש לי שם, אני אנושי - אבל יש לי שם משפחה, ואני אנושי - אבל יש לי זהות מעבר לה!!

למה את החושב שזה שהדת מקדשת את האנושיות, והיא אכן מקדשת, גורם להצדקה להצגת אנושיות גרידא, ללא הדת?

ואיך אפשר בלי הבדיחה הנוגה:

על חוף ים בהודו, סביב מדורה, שאלו אנשים זה לזהותו של זה,

בהגיעם לאחד מהם - נענה  ואמר "אני? אני קוסמו-פוליטי!"

נענו כל שכנגדו ואמרו בהבנה  "אהה, ישראלי..."

עצוב.

כאנושי ולא כדתי.

אלא דיברתי על מישהו שפחות מעסיק אותו להראות לחברה שהוא דתי.

מה זה פוגם בזהות הפנימית האישית שלו?

מאיפה ההנחת יסוד הזאת שהחזות החיצונית היא כ"כ קריטית לזהות הפנימית?

זה לא שהיא קריטית, זה שהיא סימן.

לא מצליח לדמיין מישהו שהוא שלם עם עצמו, גאה בדרכו, ומשום מה מסתיר אותה.

שהצורך להבליט (לא 'לא להסתיר') את הזהות הדתית שלך דורש בירור...?

זה מילים לא מגודרות.

מה זה "להבליט"?

אני הולך איך שאני, כן, בלי "ליפות" את זה, 

זה נקרא צורך להבליט?

זה דורש בירור?

כל כיפה לדוגמא היא בולטת.

מבחינת ההגדרה ההלכתית היא חייבת שיראו אותה מכל הצדדים.

אבל יש פעמים שזה בולט יותר ויש פעמים זה בולט פחות.

אין בזה שום דבר רע.

אך הרצון של האדם להבליט את הדתיות שלו - עד כמה הוא קריטי?

אפשר ללכת עם ציצית בחוץ ו'גוזמבות' ו'כיפת מתנחלים' וזה ממש לא דבר רע (להיפך),

אך עד כמה זה חשוב? עד כמה למי שאין זה חסר?

ניתן דוגמא 'בולטת' לעין - רב בלי זקן הוא פחות 'רבני' מרב עם זקן?

(זקן זה בלי ספק סממן 'רבני' מובהק)

את מוזמנת להגיב שם גם.

השאלה היתה למה אתה קורא להבליט...

וענית עליה.

ובכן - באמת זה כבר לא קריטי כמו עצם הזיהוי, זה יכול לנבוע מכל מיני סיבות. אינלי כח לנתח את כולם. עיקר מה שבאתי לדון הוא לגבי עצם ההזדהות, בצורה ניכרת ולא מוסתרת.

כי זה בולט. לעשות פעולה שמבליטה דברים קוראים לה 'להבליט'.

עברית אני גם יודע, אוקיי?

אבל די ברור שלא מה שאתה קורה להבליט, קורא מישהו אחר להבליט, מה יהיה הגבול בין משהו טבעי למשהו שנועד להבליט. לכן שאלתי, למה (ל' בשווא) אתה קורא להבליט, אוקיי, ענית, והגבתי למה שענית. מעולה.

יכול להיות שאני עושה פעולה בולטת בלי שזה יהיה כ"כ חשוב.

זה שהרב שלי שם כיפה גדולה, אני לא חושב שהוא עושה מזה עניין גדול.

גם לי לא אכפת מהחזות שלו, אלא מהאישיות שלו והתוכן של דברים.

מרגיש לי שאתה תופס את זה שאנשים כמציגים את עצמם כדתיים באופן מובן מאליו ועושה מזה עקרון גדול. אני לא זכיתי להבין עדיין למה. אם תחכים אותי אני ממש אשמח (באמת, לא בציניות).

לא הבנתי מה מקובל עליך, מה לא, מה הגיוני בעיניך, ומה לא, ומה נובע מאיפה.

פשוט לא הבנתי, סלח לי.

אין שום בעיה אם לא הבנת.

לא תמיד יש הבנה הדדית. זה נשמע שאנחנו מדברים בשני שפות שונות ואין בעיה בזה.

אין על לבקש סליחה.

אגב,

לא חילקתי לאף אחד ציונים, חלילה.

אני לא חושב דברים צריכים להיות 'מקובלים עלי'..

זה גם עוזר לאותת לאחרים את הגבולות. אבל בעיקר, זה משהו שעוזר לו לזכור מהי הזהות שלו ולא לטשטש קצוות.

לאדם בעל זהות מסוימת יש ציפיה חברתית למשהו מסוים, זה עוזר לו גם לגדור את עצמו.

יש הרבה מאוד יתרונות לזהות, ויתרונות עצומים בחינוך..

ואם הזהות מספיק איתנה אז לא תהיה צורך בסממנים חיצוניים?

אף אדם אינו חסין להשפעות של זהויות אחרות (שמשתנות כל העת, בניגוד לזהות יציבה).

אך תחנכי ילד לזהות ? תלמדי אותו לקיים אותה בלבד ? האם סממן לא יעזור להגדרה העצמית שלו ?

כך בני אדם מתנהלים, סממנים של זהות תרבותית היו בכל תרבות באשר היא. אדם שאינו דתי אינו זקוק לסממנים, מכיוון שהזהות שלו אינה קבועה לטווח הארוך. התפיסה המודרנית אינה התפיסה הפוסט מודרנית וכן הלאה.

אתה טוען שקיימת חולשה אצל כולם שבלי סממנים חיצוניים הם יאבדו את העקרונות שלהם..

אני טועה? זה לא משקף את דבריך?

זה בהחלט עוזר שלא לאבד את ההכרה של ההבדל בין אורך חייך לבין אורך חיים שאינו כשלך ושאינך מאמין בנכונותו.

אם לדייק, זו לא חולשה אישית אלא "חולשה" אנושית.

אבל בטח זה לא העיקר.

זאת סוג של התמודדות עם חולשה, נו... העיקר זה הצד העקרוני.

זו שאלה ? בודאי שזה עוזר, אני לא אומר שזה הכרחי אלא שיש לזה יתרון גדול שבלעדיו יש סכנה גדולה בהרבה לטשטוש הזהות.

שוב, בנוגע לנ"ל יש צדדים הלכתיים אבל אני עוסק רק בזהות כאן.

אם אתה מסתובב בעיקר בחברה עם עקרונות דומים לשלך אז זה נעשה פחות קריטי.

רוב מקומות העבודה מעורבים לדוגמא, זה מספיק בשביל לאיים על זהות.

בישיבה.

ויש גם מקומות עבודה דתיים - בית ספר ומוסדות שונים.

לא חסר מקומות שבו אדם דתי יכול להשאר בחברה הדתית בחייו הבוגרים.

לפעמים להיפך - אם הזהות שלך חזקה אתה לפעמים חושש מגאווה על שאר הזהויות.

אבל אם אדם תופס את הזהות שלו כאפורה ואת השאר כנוצצת אז זה באמת יכול להיות בעיה.

מסכים. זה חשוב. אבל זה אמצעי שהחששיבות שלו משתנה בהתאם לנסיבות והתנאים.

1 כמו להגיד "שמע ישראל". זה הצהרה שאנחנו מאמינים. וזה חשוב לקב"ה.

זאת הסיבה שלמעשה יש חובה הלכתית שלא ללכת בגילוי ראש

2 ככה הוא יכול להתחבר לאנשים דתיים אחרים

1. אמירת שמע ישראל היא דבר אישי. אומרים את הפסוק הראשון בקול בשביל לעורר את הכוונה האישית. ככה מופיעה בפוסקים. אין מטרה להכריז בראש החוצות במצווה זאת.

2. אנשים מתחברים אחד לשני רק ע"פ סממנים חיצוניים?

אולי ברובד הכי ראשוני, אבל ברבדים אחרים זה ממש לא תופס מקום.

2 אנשים מוצאים אחד את השני על פי סממנים חיצוניים. ככה אתה יודע שאני אדם ולא עץ, על פי סממנים חיצוניים. ככה אתה מבדיל בין אוכל רקוב לאוכל טוב, על פי סממנים חיצוניים. ולכן קל ונוח להשתמש בסממנים חיצוניים כדי לסמן מי מאמין במשהו. בדיוק כמו דגלים בשדה הקרב.

1 בעיני יש ערך בנכונות להצהיר, לא ברמה האישית. כך אני מבין את קריאת שמע. לא בראש חוצות אבל כן הצהרה. לכל הצהרה הדרך שלה

1 אם אתה רואה צורך לפרש את המצווה בצורה כזו או אחרת הייתי ממליץ לך לחפש במפרשים על זה

2 כמו שאמרתי, ברובד הראשוני יש הבדל.

יש הצהרה אישית, יש הצהרה כללית.

מצוות תפילין היא "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

גם מצוות ציצית היא להיראות.

יש חשיבות להצהרה.

בעיני ההצהרות של "רק פנימיות זה חשוב" ו"דת זה בין אדם לעצמו" הן גם לא נכונות וגם לא מתחשבות שרבדים רבים של נפש האדם. אדם הוא גם חיצוני. ברור שהוא לא רק חיצוני, אבל החיצוניות צריכה התייחסות ולא התעלמות

אבל השאלה היא מה העיקר ומה אמצעי.

יש לשאלה הזאת גם השלכה פרקטית.

ברור שאם אני צריך לבחור בין חיצוניות בלי פנימיות לפנימיות בלי חיצוניות, אבחר בפנימיות.

בדיוק כמו שבין לשתות ללאכול אבחר לאכול.  אבל שניהם חשובים.

לא על לבחור בין זה לבין זה

אלא איך האמצעי משרת את העיקר,

ובעיקר בעיקר - על מה אני מסב את מרכז השיח. מה אני משקיע בו יותר.

אם חולצה יותר חשובה מנעליים, זה אומר שאשלם יותר על חולצה ואלבש חולצה יפה יותר. זה לא אומר שאצא לרחוב בלי נעליים.

הדיבורים של "זה יותר חשוב" הם מיותרים, כל עוד אתה מתכוון לעשות את שניהם.

וכיון שהאינטואיציה שלנו היא שאם "זה יותר חשוב" אז השני *מיותר*, התוצאה היא שאנחנו נחלשים בהשקעה ב"פחות חשוב". וזאת תוצאה גרועה מאד

כמו שאתה בעצמך כתבת - אם חולצה יותר חשובה אני ישקיע יותר בחולצה מאשר בנעליים. זה משמעותי.

תסתכל לאורך השרשור - לא כתבתי את המילה "מיותר" פעם אחת (אני טועה?) אז מה שאתה אומר זה נכון - אבל לא מתייחס לדברי.

זה מחליש את ההקפדה על הדברים הפחות חשובים

כאשר מדברים עם אנשים רציניים אז זה לא כך.

אני חושב שגם על אנשים רציניים זה משפיע

והרבה אנשים הם לא רציניים

להגיד מה חשוב ומה פחות.

אתה טוען שאי אפשר לדבר על סדרי עדיפויות?

קודם כל כי הוא מתיש ומעייף ומבזבז זמן ואנחנו לא מתקדמים ולכן אפסיק להגיב

והשני - כשתמיד מדגישים רק את הדבר  החשוב, יש צורות הדגשה שפוגעות בדברים הלא-מודגשים.

מותר לדבר על סדרי עדיפויות, בזהירות

הרושם שאני קיבלתי גרם לי להגיב בהתנגדות, אז אני מניח שהאינטואיציה שלי זיהתה את הדברים שלך כ"לא מספיק זהירים"

אני כתבתי את הדברים בצורה נייטרלית ואתה פרשת אותם מתוך עולם המושגים שלך.

העולמות שלנו ממוקמים כך שאני פירשתי כשלילית את האמירה שבעיניך היא ניטרלית

וגם אתה מסכים שזה חשוב לדבר על סדרי עדיפויות (שזה מה שעשיתי).

אתה רגיל לכך שמדברים הרבה על זה שחיצוניות זה לא העיקר אז זה כדי להדחיק את החשיבות של החיצוניות. וזאת תחושה אישית שלך שפירשה את דברי בלי קשר לתוכן שלהם לאמירה שאתה חשבת שהיא מבטאת. אבל אני לא כתבתי את האמירה הזאת בכלל.

תהיה מודע.

מאיפה אתה יודע למה אני רגיל? גם פה דיון מעניין, אני חושב שאתם מגדירים שונה תורניות - לקראת נישואין וזוגיות עשית לי אותו דבר, גם זה עם פרשנות לא מדויקת.

אני אמרתי שכשמדגישים כל הזמן שחיצוניות זה לא העיקר, *התוצאה* היא שאנשים מזלזלים בחיצוניות. וזאת הערכת מציאות שלי.

"אני אמרתי שכשמדגישים כל הזמן שחיצוניות זה לא העיקר, *התוצאה* היא שאנשים מזלזלים בחיצוניות. וזאת הערכת מציאות שלי."

זאת אמירה שאינה טוענת מאומה ביחס לדיון שהועלה פה. תהיה מודע לזה.

זה לא נגד דברי. זאת תוספת שלך שאינה סותרת כל מה שאמרתי. אני טועה?

במשתמע (כך השתמע לי) שלא צריך חיצוניות אשאל אותך שאלה אחרת - - לקראת נישואין וזוגיות

ועל זה הגבתי.

--------------------

סיימתי את החלק שלי בדיון

להביע עמדה, אלא לעורר את העניין.

זה לא מובן מאליו בעיני שאדם מבליט את אומונתיו האישיות כלפי חוץ

בכלזאת אנסה לענות.

אני ב'ה מקפידה על חצאית אבל מכירה מקרוב מישי שמגדירה את עצמה דתיה והולכת עם מכנסים..דיברתי איתה עלזה הרבה ואענה לפי מה שהיא אמרה לי אז..(חשוב מאד לזכור שזה ככ משתנה ויכול להיות שמישי דתיה שהולכת עם מכנסיים תענה תשובות הפוכות)

1. מה היא חושבת? "שזה מה שנח לה" "שזה הכי נכון לה" (שזה הכי יפה לה..)ש"מכנסיים לא מגדירים את האמונה שלה בקב'ה" "שלא צריך לשפוט" "שזה לא מראה עד כמה היא דתיה" וכו' וכו'

2. היא ברמה האישית לא מרגישה אובדן זהות..זה מסתדר לה דיי טוב עם ההגדרות שהיא משייכת לעצמה.

(אני אישית כן רואה משהו בכך)

לגבי הדור הבא- אני תמיד חשבתי שכאשר את רואה דמות מודל לחיקוי שלך, ה-אמא שלך, לא פחות ולא יותר "מזניחה" חלקים בהלכה, זה באופן אוטומטי גורם גם לך להזניח כי...אם אמא לובשת מכנסים אז, גם אני, וזה מתחיל במכנסיים ונגמר ב.....לאבד קשר עם הדת ברוב המקרים כי לאמא יש קווים מאד ברורים והיא יותר יודעת מה היא עושה מאשר ילדה שגם ככה מרגישה אבודה. אומרת מנסיות אישי..אמנם לאו דווקא בנושא הזה אלא יותר בקשר ל-"אם אמא עושה..." ואחכ זה מביא למקומות גרועים יותר מאשר "רק" מכנסיים.

3. פועל ל2 הכיוונים.. אם אמא לובשת הבת גם אבל יש מקרים שהאמא צנועה וחסודה ולא משנה מה..הבת תלבש מכנסיים.! כי בחירה שלה.

4. אני רואה את התופעה הזאת הולכת וגודלת וזה עצוב לי.

תשובה יפה

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?