בס"ד
23:18-במקום שלי,בבית מדרש.ברוך ה'...עוברים,חווים,חושבים..
שמח שאני בישיבה.זוכה ללמוד תורה.בנחת,כאילו כל מלאכתך עשויה..
גדר של שושנים.כל אדם,סביבו יש גדר.טובה,ענוגה ורכה.נותנת זוך ואצילות למה שבתוכו,תוכן חייו,נשמתו. מה טוב לו לאדם המוצא את כל אשרו בגבולות השושנים שלו.טוב לו בתוכו,טובל במעיינו,מימיו צלולים,מחיים ,טהורים ורעננים.זמנים מיוחדים מזדמנים לו,בהם הוא צולל עמוק עמוק במעיין שאינו נסתם ונדלח לעולם.במעמקים הוא מתחדש,מגלה עולמות חדשים,חיות רעננה שעוד לא נפגשה עם דבר שמחוצה לה.
וישנם גם זמנים אחרים.עומד הוא אדם כגוזלו של ר' ירמיה-רגלו אחת תוך ורגלו אחת חוץ. ובאמת-מהו?
מחוץ לכל המעגלים,נדחף לחוץ.נבוך,מבולבל.מלא תהייה.מוצא הוא בעצמו פרצות,שושניו עצובות,חלקן כפופות,ובחלקים מהגדר אף אין גדר.האם זהו אדם זר שדרך עליהן,פורץ גדר,חושב שהוא מלך,כבש לו דרכים חדשות והחליט לחנות דוקא בתוך נפשי.אולי זה הוא שדוחף מחוץ למעגלים,הרחק מהמעיין,כצופה מן הצד,מודעות עצמית שלפעמים מתישה.
שמא,אולי אני אשם-אולי לא טבלתי עמוק מספיק,לא טעמתי את עצמי באמת אף פעם.אולי אם הייתי מספיק שמח בשושנים שלי,אם הייתי משקה אותם,אוהב אותם...נותן להם תחושה שהן שוות וחשובות,אומר להן את תפקידן,לוחש להן על מה הן שומרות...אולי אז הן לא היו שושנים כ"כ עצובות.אולי-פעמים שטבלתי במעייני- הרגשתי הכי עמוק בעולם,שמא זה היה עולם הדימיון.
"יש מי שהוא מבולבל ומופרע בתוך מצב ההתעמקות הפרטית".(הרצי'ה,אור לנתיבתי,קפ'ח) אולי כך זה היה.
"אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאד".
