כל יום היא מחכה. יושבת, טווה קמטי מחשבה שמצטרפים זה לזה ויוצרים מערבולות.
אז, בתמימותה, בחרה להאמין בחיים רגילים ונורמליים, חיה אותם ונושמת כל רגע. כל מעשה שעשתה, כל לימוד שלמדה היה מכון מטרה, פוגע בדיוק של מאת האחוזים. המורות העריצו אותה על יכולותיה המופלאות משהו, לתמרן בין רגישות להבנה, בין האמת לאמונה. חיוכים, מילים של עידוד היו נשלחים בתדירות מסחררת, לכל מי שרק זיהתה בעיניו זיק של חוסר תקווה.
אפילו הלחיים שלה היו עדים לעליזות הנעורים שקרנה ממנה, מוסיפות חן ותקוות לחלומות המזהירים שהעזה לחלום.
שיתגשמו, הלוואי.
ברגע של חוסר תשומת לב שנראה כהסתר, היא דימתה בנפשה לאבד הכל.
תחילה היא איבדה את היכולת לחיות, ולא מרצון- נרדמה לבייגלים רצופים, תוך שהיא עושה את שעשתה תמיד- מזיזה רקיעים ומקיצה ישנים, בזה לבלתי אפשרי.
ועכשיו? עכשיו היא איבדה, גם לא מרצון, את הרצון.
לקום בבוקר? בשביל מה? למי? אין לה כוח למרוח חיוכים מזויפים לכל המרחמים והמצפוניים. לצאת עם חברות? לא. תודה, באמת. אבל לא. אין לה חשק להתמודד עם התזכורת של מה היא הייתה קודם, ועד כמה היא שונה מכולם, מחוץ למעגל. לגשת למבחן? וואי, רק לחשוב על זה מקפיץ לה את הלב. לא, היא לא מסוגלת לשאת שוב את תחושת החידלון הזאת. היא לא רוצה לטעום שוב את טעמו המר של הכישלון, שמזכיר ניחוחות ישנים של תשיעיות ועשיריות.
אז זהו, נמאס לה. עכשיו היא שולחת ידיים, שמתחננות לעזרה. מתחננות שמישהו יבוא, יתמוך בהן, יעזור לה לקום, וילחש-
אינך שונה. את אהובה, איך שאת.
אני כאן, כדי לעזור לכוכב הנופל לשוב למקומו הראוי לו.
אז, בתמימותה, בחרה להאמין בחיים רגילים ונורמליים, חיה אותם ונושמת כל רגע. כל מעשה שעשתה, כל לימוד שלמדה היה מכון מטרה, פוגע בדיוק של מאת האחוזים. המורות העריצו אותה על יכולותיה המופלאות משהו, לתמרן בין רגישות להבנה, בין האמת לאמונה. חיוכים, מילים של עידוד היו נשלחים בתדירות מסחררת, לכל מי שרק זיהתה בעיניו זיק של חוסר תקווה.
אפילו הלחיים שלה היו עדים לעליזות הנעורים שקרנה ממנה, מוסיפות חן ותקוות לחלומות המזהירים שהעזה לחלום.
שיתגשמו, הלוואי.
ברגע של חוסר תשומת לב שנראה כהסתר, היא דימתה בנפשה לאבד הכל.
תחילה היא איבדה את היכולת לחיות, ולא מרצון- נרדמה לבייגלים רצופים, תוך שהיא עושה את שעשתה תמיד- מזיזה רקיעים ומקיצה ישנים, בזה לבלתי אפשרי.
ועכשיו? עכשיו היא איבדה, גם לא מרצון, את הרצון.
לקום בבוקר? בשביל מה? למי? אין לה כוח למרוח חיוכים מזויפים לכל המרחמים והמצפוניים. לצאת עם חברות? לא. תודה, באמת. אבל לא. אין לה חשק להתמודד עם התזכורת של מה היא הייתה קודם, ועד כמה היא שונה מכולם, מחוץ למעגל. לגשת למבחן? וואי, רק לחשוב על זה מקפיץ לה את הלב. לא, היא לא מסוגלת לשאת שוב את תחושת החידלון הזאת. היא לא רוצה לטעום שוב את טעמו המר של הכישלון, שמזכיר ניחוחות ישנים של תשיעיות ועשיריות.
אז זהו, נמאס לה. עכשיו היא שולחת ידיים, שמתחננות לעזרה. מתחננות שמישהו יבוא, יתמוך בהן, יעזור לה לקום, וילחש-
אינך שונה. את אהובה, איך שאת.
אני כאן, כדי לעזור לכוכב הנופל לשוב למקומו הראוי לו.
