יש פעמים שאני אומרת,"פשוט באלי להיות בייגלה."
אני מסתכלת בנקודה לא מוארת בשמיים,למרות שיש נקודות מוארות..דווקא בנגב אפשר לראות מליון ואחת כוכבים.
לפעמים מה שמסתיר לראות את הכוכבים האילו בחיים,זה אנחנו עצמנו,זה האור המתגאה שלנו.
יש זמנים שצריך לחיות קצת בחושך,בכניעה ובביטול ואז באמת אפשר לראות מליוני כוכבים זוהרים.
"לא משנה נו,בעצם המחשבה שלי היום מידי התגלשה עמוק..אל תתיחסי אלי",אני זורקת לבר בגיחוך קטן אחרי שקולטת שנפלתי היום באמת למחשבות עמוקות.
"באלך.להיות.בייגלה.וואו.",בר מתיישבת,מהדקת את הצעיף האדום שלה ומציירת על החול בנגב צורה כזאת של בייגלה,משהו גדול.
היא כותבת בחושך-'שחר'.
"הנה,קחי,בייגלה שלי",היא צוחקת.
אני מרימה גבה ואז מנסה להתבונן בבייגלה שהיא ציירה לי בחול.
"להיות בייגלה זה פשוט",אני פתאום אומרת ואת בר זה מישום מה מעניין,היא פוקחת עלי זוג עיניים אדומות,טוב נו,בכל זאת,לילה שלם בערך אנחנו ערות.עוד מעט זריחה.
אני אוהבת להרצות לעצמי ולפעמים גם לבר..עכשיו אני בקטע שלא אכפת לי שהיא תקשיב למחשבה המוזרה שלי.
"זה פשוט,כי",אני ממשיכה,"כי הוא כזה חום,בנאלי כזה,אין לו ישות משל עצמו..הוא ארוז,ממלא את התפקיד שלו ככה,בפשטות,בלי להתמרד..
צריך לאכול אותו?סבבה,הוא מסכים.
עם מלח,שומשום,הכל לפי דעת האוכל.",
אני משתתקת,מנסה לשאוף את כל המדבר לתוך ריאותיי.
כמה רוגע,וואו.
בר מחכה שאמשיך,אני חוזרת להרצאה שלי.
"רק אנחנו,אנשים,
כל היום מסתובבים סביב עצמנו,מנסים לטפח את הישות שלנו,קונים לעצמנו אינספור כלי טיפוח לגינת האגו שלנו,משקים את עצמנו ומגדילים את האור העצמי הזה ולפעמים שוכחים שהוא קצת מסנוור אחרים."
וואו איזו הרצאה יצאה לי,אני מגחכת על עצמי.
בר מישום מה מוקסמת.זה,זה מוזר שהיא ככה,בדרך כלל היא סולדת ממחשבות ועומק כי זה גורם לה להיכנס גם לעומק כזה מסויים שמזכיר לה "דברים מעצבנים שלא מדברים",כמו שהיא תמיד אומרת.
אני יכולה להבין אותה.
תמיד שנאנו הרצאות של רבנים.
חייבו אותנו להקשיב או לפחות לכבד.
הכבוד שהם רצו היה בצורה של-"שבו על הכיסא בשקט ותקשיבו.אל תדברו.אל תצחקו.אל תאכלו כי זה לא צנוע ולא מכבד".
פיי.מדהים.
מה
קשור
לא
צנוע.
מאז אנחנו לא מחבבות הרצאות..ו,פה,מוזר שהיא הקשיבה לי...אולי כי זה הרוח הקרירה השתיקה לה את חוש המרד.
"אבל את יודעת?",היא פתאום אומרת אחרי כמה דקות ארוכות של התבוננות בצמח קוצני וכתישה שלו בין האצבעות.
"יש סיבה שאת דווקא אדם ולא בייגלה",היא מדברת מאוד לאט וברצינות ואם לא אני הייתי זאת שפותחת את הדיבור על בייגלה,זה היה מצחיק כל כך כאילו,מה הקשר להיות בייגלה.
"לבייגלה אין ישות משל עצמו,אין לו בחירות בחיים,אין לו כלום..הוא דומם.
ומאותה סיבה שהוא דומם,הוא גם לא יכול לחלום,לא יכול להפיץ את האור שלו.
יש לכל אדם אור מיוחד,אחד כזה שמספר את סיפור חייו ומחבק כמו שרק הוא יודע ומנגן את התווים שלו במקומות שרק הוא מבין עד כמה הוא נחוץ שם.
אור של אנשים זה דבר עצום.
האור הזה,כמו שהוא יכול לסנוור,הוא גם יכול לבנות עולם.
כשאתה מפיץ את האור שלך,הסביבה מקבלת את זה כמו תרופה והאור הזה מתפשט כמו אש אוהבת בשדה של חקלאים שמנסים לטפח ולפתח את גינתם האנושית.
לכל אדם יש גינה,כל אדם מצמיח את עצמו שם.
לגידול צמחים-אור השמש חייב להיות,זה אחד מתנאי הגידול.
את בני האדם,האור שלנו-מצמיח.
אם היינו בייגלה,העולם היה נשאר בנאלי.
אמנם פשוט אבל חסר כל.
רק בזכות האור הזה שבנו,שבאנשים,
אפשר להצמיח אחד את השני ולצמוח בעצמנו".
וואו.זה קסם.
בר שוכבת אחורה,על החול,נותנת לכוכבים להאיר לה את העיניים.
בר השתנתה.
משהו בה לאחרונה נהייה יותר רגוע..הלוואי ואתפוס את האור שלה ואצליח לצמוח גם.
הזמן עובר לאט,בשקט..
מלא מחשבות פתאום משתתקות.
יש חיות שנוהמות קצת מרחוק..אולי רוצות אור?אולי.
נהימת החיות היא תפילה מיוחדת,בה אתה פתאום מבין כמה אתה קטן ביחס לכוח העליון שמנהל את העולם,..
כמה אתה לא מבין כלום,אפילו לא את נהימת החיות.
שש בבוקר,
השמש עוד רגע עולה בשמיים,צובעת את העולם,
מצמיחה אותו עוד,
עוד.
אנחנו מחכות לרגע הזה,לעצום עיניים ולתת לשמש לצרוב בנו אור,לתת ללב שלנו מעט להירגע.
לדעת להרפות,ללמוד.
ויש אלוקים בשמיים,זה כבר נעשה לנו ברור.
לא קוראת לנו עדיין "דתיות" אבל אנחנו בהחלט בנות של אור אלוהי.
אייל מגיע אלינו פתאום מהר מרוחק,ועז גם.
משהו נהייה פסטל טהור בשמיים,כאילו אמן הגיע מאי רחוק ובודד ופיזר אבקת קסם כזאת מלוות במנגינת ציפורים פלאית.
ברכות השחר אני עדיין לא אומרת אבל להגיד תודה על הצמיחה הזאת שהאור באנשים הטובים שבנינו נותן,
זה וודאי יקרה עכשיו בבוקר על סלע בנגב.
אני מסתכלת בנקודה לא מוארת בשמיים,למרות שיש נקודות מוארות..דווקא בנגב אפשר לראות מליון ואחת כוכבים.
לפעמים מה שמסתיר לראות את הכוכבים האילו בחיים,זה אנחנו עצמנו,זה האור המתגאה שלנו.
יש זמנים שצריך לחיות קצת בחושך,בכניעה ובביטול ואז באמת אפשר לראות מליוני כוכבים זוהרים.
"לא משנה נו,בעצם המחשבה שלי היום מידי התגלשה עמוק..אל תתיחסי אלי",אני זורקת לבר בגיחוך קטן אחרי שקולטת שנפלתי היום באמת למחשבות עמוקות.
"באלך.להיות.בייגלה.וואו.",בר מתיישבת,מהדקת את הצעיף האדום שלה ומציירת על החול בנגב צורה כזאת של בייגלה,משהו גדול.
היא כותבת בחושך-'שחר'.
"הנה,קחי,בייגלה שלי",היא צוחקת.
אני מרימה גבה ואז מנסה להתבונן בבייגלה שהיא ציירה לי בחול.
"להיות בייגלה זה פשוט",אני פתאום אומרת ואת בר זה מישום מה מעניין,היא פוקחת עלי זוג עיניים אדומות,טוב נו,בכל זאת,לילה שלם בערך אנחנו ערות.עוד מעט זריחה.
אני אוהבת להרצות לעצמי ולפעמים גם לבר..עכשיו אני בקטע שלא אכפת לי שהיא תקשיב למחשבה המוזרה שלי.
"זה פשוט,כי",אני ממשיכה,"כי הוא כזה חום,בנאלי כזה,אין לו ישות משל עצמו..הוא ארוז,ממלא את התפקיד שלו ככה,בפשטות,בלי להתמרד..
צריך לאכול אותו?סבבה,הוא מסכים.
עם מלח,שומשום,הכל לפי דעת האוכל.",
אני משתתקת,מנסה לשאוף את כל המדבר לתוך ריאותיי.
כמה רוגע,וואו.
בר מחכה שאמשיך,אני חוזרת להרצאה שלי.
"רק אנחנו,אנשים,
כל היום מסתובבים סביב עצמנו,מנסים לטפח את הישות שלנו,קונים לעצמנו אינספור כלי טיפוח לגינת האגו שלנו,משקים את עצמנו ומגדילים את האור העצמי הזה ולפעמים שוכחים שהוא קצת מסנוור אחרים."
וואו איזו הרצאה יצאה לי,אני מגחכת על עצמי.
בר מישום מה מוקסמת.זה,זה מוזר שהיא ככה,בדרך כלל היא סולדת ממחשבות ועומק כי זה גורם לה להיכנס גם לעומק כזה מסויים שמזכיר לה "דברים מעצבנים שלא מדברים",כמו שהיא תמיד אומרת.
אני יכולה להבין אותה.
תמיד שנאנו הרצאות של רבנים.
חייבו אותנו להקשיב או לפחות לכבד.
הכבוד שהם רצו היה בצורה של-"שבו על הכיסא בשקט ותקשיבו.אל תדברו.אל תצחקו.אל תאכלו כי זה לא צנוע ולא מכבד".
פיי.מדהים.
מה
קשור
לא
צנוע.
מאז אנחנו לא מחבבות הרצאות..ו,פה,מוזר שהיא הקשיבה לי...אולי כי זה הרוח הקרירה השתיקה לה את חוש המרד.
"אבל את יודעת?",היא פתאום אומרת אחרי כמה דקות ארוכות של התבוננות בצמח קוצני וכתישה שלו בין האצבעות.
"יש סיבה שאת דווקא אדם ולא בייגלה",היא מדברת מאוד לאט וברצינות ואם לא אני הייתי זאת שפותחת את הדיבור על בייגלה,זה היה מצחיק כל כך כאילו,מה הקשר להיות בייגלה.
"לבייגלה אין ישות משל עצמו,אין לו בחירות בחיים,אין לו כלום..הוא דומם.
ומאותה סיבה שהוא דומם,הוא גם לא יכול לחלום,לא יכול להפיץ את האור שלו.
יש לכל אדם אור מיוחד,אחד כזה שמספר את סיפור חייו ומחבק כמו שרק הוא יודע ומנגן את התווים שלו במקומות שרק הוא מבין עד כמה הוא נחוץ שם.
אור של אנשים זה דבר עצום.
האור הזה,כמו שהוא יכול לסנוור,הוא גם יכול לבנות עולם.
כשאתה מפיץ את האור שלך,הסביבה מקבלת את זה כמו תרופה והאור הזה מתפשט כמו אש אוהבת בשדה של חקלאים שמנסים לטפח ולפתח את גינתם האנושית.
לכל אדם יש גינה,כל אדם מצמיח את עצמו שם.
לגידול צמחים-אור השמש חייב להיות,זה אחד מתנאי הגידול.
את בני האדם,האור שלנו-מצמיח.
אם היינו בייגלה,העולם היה נשאר בנאלי.
אמנם פשוט אבל חסר כל.
רק בזכות האור הזה שבנו,שבאנשים,
אפשר להצמיח אחד את השני ולצמוח בעצמנו".
וואו.זה קסם.
בר שוכבת אחורה,על החול,נותנת לכוכבים להאיר לה את העיניים.
בר השתנתה.
משהו בה לאחרונה נהייה יותר רגוע..הלוואי ואתפוס את האור שלה ואצליח לצמוח גם.
הזמן עובר לאט,בשקט..
מלא מחשבות פתאום משתתקות.
יש חיות שנוהמות קצת מרחוק..אולי רוצות אור?אולי.
נהימת החיות היא תפילה מיוחדת,בה אתה פתאום מבין כמה אתה קטן ביחס לכוח העליון שמנהל את העולם,..
כמה אתה לא מבין כלום,אפילו לא את נהימת החיות.
שש בבוקר,
השמש עוד רגע עולה בשמיים,צובעת את העולם,
מצמיחה אותו עוד,
עוד.
אנחנו מחכות לרגע הזה,לעצום עיניים ולתת לשמש לצרוב בנו אור,לתת ללב שלנו מעט להירגע.
לדעת להרפות,ללמוד.
ויש אלוקים בשמיים,זה כבר נעשה לנו ברור.
לא קוראת לנו עדיין "דתיות" אבל אנחנו בהחלט בנות של אור אלוהי.
אייל מגיע אלינו פתאום מהר מרוחק,ועז גם.
משהו נהייה פסטל טהור בשמיים,כאילו אמן הגיע מאי רחוק ובודד ופיזר אבקת קסם כזאת מלוות במנגינת ציפורים פלאית.
ברכות השחר אני עדיין לא אומרת אבל להגיד תודה על הצמיחה הזאת שהאור באנשים הטובים שבנינו נותן,
זה וודאי יקרה עכשיו בבוקר על סלע בנגב.
