הרבה זמן לא שמעתי מבר, היא נעלמה לה ביום בהיר כמו חושך, כמו הלב שלי. תמיד יש לי נטיה כזאת מעצבנת להפוך דברים. המנהלת הרבנית היתה אומרת עלי שאני- להכעיס, שכל כולי להכעיס. ואני רק שחר. רק שחר אחת קטנה. היא לא הבינה שכשיש שמיים שחורים בתוך הלב אי אפשר לעשות דווקא לאף אחד. היא לא הבינה כלום.
עכשיו אני זרוקה כאן. באוהל מבדים מסריחים שמישו ייבא מהודו עם ריח של קטורת שאמא היתה זורקת מזמן, יש כאן שקט. סופסוף. בכל החרטמושה של החיים שלי כמה רעש יכול להיות בהם. כמה.
הרבנית המנהלת אם היא היתה רואה אותי עכשיו היא היתה יורה בעצמה, או צורחת ה' ירחם, תראי איך נראית מיידעלה, תאספי את עצמך מהר ונלך מכאן.. מה זה המקום הזה, ה' ירחם, ה' ירחם...
מה אני בכלל חושבת עליה. עוד אחת שאכפת לה מהת של עצמה. איך היא צרחה עלי בחדר שלה כשהיא גילתה את הרסטה. זה כולה רסטה הרבנית. שתקתי. שתקתי לה מול הפרצוף ונשרפתי בתוכי. רק רציתי לעוף משם, לעוף מהתדמית הצדייקת שנכנסתי אליה, לעוף מהסמינר החונק הזה, לעוף מאלוהים. הכי רחוק מאלוהים.
פעם ראשונה שסיפרתי את זה לעדן הוא אמר לי :לוז דעך אופ מיין שיינע אלא זענען דורט מאדאפאקערס.. ואני הייתי כל כך צחקתי כי לא מתאים לו בכלל שמואל. מתאים לו עדן. ניסיתי לדמיין אותו עם זקן ופייאס כאלה מסולסלים ולא יכולתי להספיק לצחוק.
פףף
ויום אחד הוא אמר לי בואי נצייר את זה. נצייר את החיים שלנו. והוא צייר בענק נשר שהכנפיים שלו הם אבנים אבנים.. ובכינו כל הלילה.
כי החופש שלנו כבר לא חופש, הכל גדרות גדרות. אם אתה מתרחק מאלוהים הוא אומר לך אין בעיה יפה שלי, אבל חופשיה את לא תהיי. והחופש זורם לי בדם והדם לא זורם.
אבנים אבנים מחשלים אותנו. להדליק סיגריה בשבת לא עושה קווץ בלב. כלום לא עושה. רק אבנים אבנים.
זה לא שלא טוב לנו, זה ממש נחמד. אבל מה שווה את המחיר. המחיר כבד מדי. כבד מדי לאבד הכל. כבד מדי לאבד אהבה.
והמנהלת הרבנית מה יש לה להגיד, חוץ ממידעלה. איכ. אני לא מיידעלה, אני שחר. איך תמיד היא התעקשה על המיידעלה הזה.איפ.
השמש שורפת לי את הצוואר ובגדול סיני זה ממש אחלה. זה ממש רחוק מכל מה שהייתי צריכה. זה ממש רחוק. אז למה עכשיו הלב סגור לעזאזל.
עדן הלך לישון בתוך הג'וחה השמאלית והראש שלי מתפוצץ. נראלי נלך לישון וזהו, טוב מיידעלה?!
