המשך להתחלתי לכתוב סיפור, אשמח לשמוע מה אתם חושבים עליו...... - פרוזה וכתיבה חופשית
הגעתי לבית של מור, היא הייתה לבד בבית, שכחו ממנה.
ניסיתי להשיג את דוד, אבא שלה. הוא לא ענה. באתי להתקשר לשירלי, אבל נזכרתי שהיא איננה.
אחרי רבע שעה דוד ענה ואמר שהוא מצטער, אבל מישהו חייב להודיע למור, הוא יגיע להלוויה ישירות עם שירלי. הוא לא היה צריך לומר יותר, הבנתי שהוא יגיע עם הגופה, ואני צריכה לדאוג למור.
הושבתי את מור על הספה, הבאתי לה מים וטישו, באתי לספר לה, אבל היא קטעה אותי ואמרה "אני יודעת, אתם לא תצליחו להסתיר ממני, אבל דבר אחד אני לא מבינה, איך אני אמורה לדאוג לאחים שלי כל בוקר? איך אני אמורה ללמוד לכבס? להשכיב את אחים שלי?", הייתי בטוחה שמור מדחיקה, מדחיקה את השבעה, מדחיקה את הלוויה, מדחיקה את ההתמודדות העכשווית, באתי לומר לה שאסור להדחיק, שלפני שהיא דואגת להמשך, היא צריכה לחשוב על עכשיו, שיש לה עוד שעה הלוויה. ואז אני שומעת את מור לוחשת "אבא, אתה יודע כמה קשה לי, בבקשה שהניתוח של אמא יהיה מהיר, שהיא תחזור מהר לעצמה ולתפקוד מלא בבית", ואז הבנתי שמור לא באמת יודעת, שהיא חושבת שאמא שלה עוברת ניתוח, היא אפילו לא חושבת שאמא שלה נפטרה.
טוב, אין לי ברירה, אני חייבת לספר לה בעצמי, ניסיתי להיזכר איך סיפרו לי, אבל לא הצלחתי. נזכרתי בכל הדברים שעברו עלי באותו יום, באותה תקופה, חוץ מהרגע של ההודעה.
אני מנסה להיזכר וקולטת פתאום את מור יושבת מולי ומחכה שאני כבר אספר לה מה קרה, היא רוצה לדעת, היא צריכה לדעת, אבל אני לא רוצה שהיא תדע, לא רוצה להטיל פה את הפצצה.
אני מתחילה לספר לה, ומחליטה שאני לא מסתירה ממנה כלום, לא מנסה לעקוף, אני אהיה ישירה ואומר בקלות. אני אומר למור בפשטות "אמא שלך לא עוברת עוד ניתוח, אמא שלך נפטרה הבוקר". מור הבינה ישר, היא התחילה לבכות, אני בוכה ביחד איתה. השכנות מגיעות כדי לארגן את הבית לשבעה, ואני לא יכולה לעזוב את מור ולעזור להן.
שכנה של מור מגיעה אלי ומבקשת ממני ללמד את מור דיני אבלות כי אין מי שילמד אותה, אני לא מאמינה אבל אין לי ממש ברירה. אני יושבת עם מור ומלמדת אותה דיני אבלות, מלמדת אותה הכל.
אחרי שעה באים להודיע לנו שיוצאים להלוויה, אין לי כוחות אבל גם אין לי ברירה. מהלוויה אני לא זוכרת כלום, ריחפתי שם, לא הקשבתי, לא הייתי, הדבר היחיד שאני זוכרת זה שכל הזמן מור נצמדה אלי, לא עזבה אותי לרגע, הייתי צריכה לעזור לה לעכל כשאני עוד לא עיכלתי.
חזרנו מהלוויה, רציתי ללכת הביתה, לישון. לא הייתי מסוגלת לראות אף אחד. ואז אני שומעת את מור אומרת "רעיה, יש מצב שאת נשארת לישון אצלי? אני צריכה אותך", לא הייתה לי אפשרות לומר לא, נישארתי לישון.
בלילה, מור נרדמה מהר. אני לא הצלחתי להירדם. שמעתי אותה נושמת, היא נשמה בכבדות. שמעתי את הגשם בחוץ, ראיתי את הטיפות יורדות, וכך גם בכיתי בעצמי, כמו הטיפות. בכי שקט, שלא נגמר.
ניסיתי לעשות סדר במחשבות, חשבתי על הכיתה, חשבתי על אבא, חשבתי על כולם. לרגע נזכרתי שעוד מעט יש משהו חשוב, רצתי ללוח שנה ונזכרתי שבעוד שבועיים ההכנסת ספר תורה לעילוי נשמת אבא, איך אני אעמוד בזה?? אין לי כוחות לכלום.
