ליל קינות, אבן קרה ובלויה מלטפת את רגלי החשופה. בסמטת אבן צרה תחת קימורי ההיסטוריה דרכי ציון אבלות לקראתי. יושב מותש בגבי אל הקיר, גרוני ניחר ושפתיי מתבקעות (הקטע הזה של צומות לא עושה לי טוב).
החול, הגרגירים האלה בינות לאצבעות של הרגל ובתוך הסולייה ובתוך הרצועות של הסנדל שעוד שמור אצלי בבויידעם.
השמש המסנוורת שאי אפשר שלא להביט בה כשהיא נמוגה לאיטה אל הים. החממות, הטקרטור הירוק שתמיד קידם אותי בברכה כשחיפשתי מקום עם קצת שקט.
והבית החרב שומם, שועלים נכנסים ויוצאים חליפין.
צחוק. צחוק הגורל.
ממלמל שברי בתים מקינה מקוטעת: "כפורת וארון ואבני זיכרון בצאתי ממצרים", ובדמיוני ארונות בגדים שחולצות כתומות מציצות באכזבה ממגירה סוררת שלא נסגרת עד סופה ובולדוזר ענק המשסע פינת חמד כאשר כל מה שנותר הוא פיסה קטנה משלט ההנצחה ובה כתוב
"הי"ד"
