כל רודפיה השיגוה בין המצרים.
זה מרגיש שאני עכשיו בין המצרים, אתם יודעים מה זה מצרים? שלא תדעו. מצרים זה שיעבוד, זה עבדות וחומות חומות. גבוהות כאלה, אוי. שלא תדעו.
אני יודעת, יודעת יותר מדי חומות כאלה של הסתרה, בתוך הסתרה, בתוך הסתרה. עד שאפילו לא רואים את ההסתרה ולא יודעים מה לחפש ואחרי מי לצעוק ורק יושבים על הרצפה בסלון ומוסיפים עוד אבנים.
לא לבית המקדש. מה פתאום.
לפיתום ורעמסס. לפרעה שבלב.
לַמְצָרים. הצרים, מכל כיוון.
ובין המצרים האלה, כאילו כל רודפיה השיגוה וכל הרע שבעולם שיכל לקרות תמיד ונבלם, מתפרץ ברעש גדול לשרוף את הבית שלי. את האמונה הדקה שהתפצחה לה כשהבנתי שאין יותר שומר והופקרתי למוות. אוי מוות, איזה דבר מפחיד. שלא תדעו.
שלא תדעו מה זה חורבן אמיתי, מסוכן כזה. לא סתם בלגן של ילדים, ממש חורבן.
ובתוך החורבן הזה, יש אותי. ואותך. ואותנו.
ואבנים עפות לידנו ואש שורפת את האדמה שאנחנו דורכים עליה ואנחנו קופצים עליה בריקוד הכי מטופש שקיים, רק לא להיכוות. ואנשים מסתכלים ומסובבים את הראש. והולכים לצד השני של הסופר כדי לא להתמודד, לא לפגוש. שלא נדע.
והאמת? אין לנו מנחם.
מכל האוהבים והמנחמים, המצקצקים בלשון והנדים בראש. מכל הרֵעים, המחבקים ומנגבים דמעות.
אין לנו מנחם.
כי יש שבר שהוא גדול כמו הים, וכמו בית שנחתך ולב שנשבר.
ואין מי שירפא לו, אין חיבוק ללב שבור.
רק החיים שזוחלים לאט בינינו ומקימים אותנו מהרצפה, מאבל ליום טוב.
יום טוב כזה שמצליחים לראות בו שמש.
וזה חיבוק, אתם מצליחים להרגיש אותו? הוא עוטף אותנו, ואת הנשמה. כמו שמיכה, כמו נחמה.
בין המצרים שחונקים אותנו בצעיף הדוק הדוק של שנאה וכעס והסתרה, יש חיבוק.
כל רודפי ה' השיגו ה' בין המצרים.
איי, בין המצרים. בתוך השיגעון והפחד, בין החומות שחוסמות אותנו מלצעוק טאטעעע כזה ארוך. אפשר להשיג אותו, את אבא שלנו היחיד.
העיקר להמשיך לרדוף ולחתור.
בסוף נשיג.
שתדעו.
זה מרגיש שאני עכשיו בין המצרים, אתם יודעים מה זה מצרים? שלא תדעו. מצרים זה שיעבוד, זה עבדות וחומות חומות. גבוהות כאלה, אוי. שלא תדעו.
אני יודעת, יודעת יותר מדי חומות כאלה של הסתרה, בתוך הסתרה, בתוך הסתרה. עד שאפילו לא רואים את ההסתרה ולא יודעים מה לחפש ואחרי מי לצעוק ורק יושבים על הרצפה בסלון ומוסיפים עוד אבנים.
לא לבית המקדש. מה פתאום.
לפיתום ורעמסס. לפרעה שבלב.
לַמְצָרים. הצרים, מכל כיוון.
ובין המצרים האלה, כאילו כל רודפיה השיגוה וכל הרע שבעולם שיכל לקרות תמיד ונבלם, מתפרץ ברעש גדול לשרוף את הבית שלי. את האמונה הדקה שהתפצחה לה כשהבנתי שאין יותר שומר והופקרתי למוות. אוי מוות, איזה דבר מפחיד. שלא תדעו.
שלא תדעו מה זה חורבן אמיתי, מסוכן כזה. לא סתם בלגן של ילדים, ממש חורבן.
ובתוך החורבן הזה, יש אותי. ואותך. ואותנו.
ואבנים עפות לידנו ואש שורפת את האדמה שאנחנו דורכים עליה ואנחנו קופצים עליה בריקוד הכי מטופש שקיים, רק לא להיכוות. ואנשים מסתכלים ומסובבים את הראש. והולכים לצד השני של הסופר כדי לא להתמודד, לא לפגוש. שלא נדע.
והאמת? אין לנו מנחם.
מכל האוהבים והמנחמים, המצקצקים בלשון והנדים בראש. מכל הרֵעים, המחבקים ומנגבים דמעות.
אין לנו מנחם.
כי יש שבר שהוא גדול כמו הים, וכמו בית שנחתך ולב שנשבר.
ואין מי שירפא לו, אין חיבוק ללב שבור.
רק החיים שזוחלים לאט בינינו ומקימים אותנו מהרצפה, מאבל ליום טוב.
יום טוב כזה שמצליחים לראות בו שמש.
וזה חיבוק, אתם מצליחים להרגיש אותו? הוא עוטף אותנו, ואת הנשמה. כמו שמיכה, כמו נחמה.
בין המצרים שחונקים אותנו בצעיף הדוק הדוק של שנאה וכעס והסתרה, יש חיבוק.
כל רודפי ה' השיגו ה' בין המצרים.
איי, בין המצרים. בתוך השיגעון והפחד, בין החומות שחוסמות אותנו מלצעוק טאטעעע כזה ארוך. אפשר להשיג אותו, את אבא שלנו היחיד.
העיקר להמשיך לרדוף ולחתור.
בסוף נשיג.
שתדעו.
