שמיאצעיר
זה היה אחר צהריים חמים אחד. דמותו של גמל דו דבשתי עמדה בשמי המדבר התכולים. גמל דו דבשתי עשוי כולו מענני צמר דחוסים וכהים.
מלבדו שלטו בשמיים רק השמש במערב והירח במזרח.
כן, אף על פי שהייתה זו שעת בין ערביים מוקדמת, זרז עצמו הירח וכבר עלה לשמי מרום.
שמש במערב, ירח במזרח, ובתווך גמל מעונן.
הבטתי במחזה המוזר והמתנתי לראות האם קורה משהו. הייתה אוירה מתוחה מעט, כשל יריבים שנתקלים זה בזה באצעו של מקום שומם. חיכיתי לראות האם אחד מן מהצדדים יפתח במלחמה, ואם כן, מי יעשה את הצעד הראשון.
הורדתי ראשי ושפשפתי עיני. כשנשאתי אותן חזרה לשמים, השמש והירח הביטו זה בזה במבטים רושפי אש, מתוחים, ורק ניכונו ליריית הפתיחה.

**

לפתע, מעליי, דמותו של הגמל נשברה בקול רעם גדול, וגשם עז ניתך מלוא הזעם ארצה. השמש והירח הביטו בפנים נדהמות זה בזו, ושכחו לרגע לשנוא האחד את השניה.

**

הטיפות היו כבדות, נופלות בעוצמה בלתי רגילה.
מבין חשרת העבים לא ניתן כבר לזהות אפילו את צל צורתו של הגמל, ונותרה רק ערבוביה של עננים קשורים זה בזה, מסובכים, ממשיכים להמטיר מים לכל עבר, בכעס בלתי רגיל.
באותם רגעים חשבתי שאין כח בעולם אשר יוכל לעצור עננים אלה. כה אכזריים נראו העננים, שנדמה היה שהחליטו למרוד בתפקידם ולהביא לעולם מוות במקום חיים.
כך נמשכו הקולות והברקים לשלוט בשמיים בדקות אחדות שנמשכו נצח. עד שהשמש התעוררה ושלחה קרן אור יחידה, חדה, ופגעה בענן. השמש לא הסתפקה בכך, וזעה ממקומה צעד אחד קטן לכיוון הסערה. בתנועתה שלחה קרניים נוספות, כאשכר כל אחת חזקה מקודמתה.
באותו רגע, הכל דמם. שקט מחריד עטף את המדבר.
העולם כולו עצר מלכת, מביט משתאה במחזה שנגלה אליו.
מבין קרני השמש הלוהטות וטיפות הגשם הרוגזות צצה ועלתה לה קשת. בתחילה, ביישנית הייתה, וצבעיה בהירים וחלושים, אך מרגע שראתה שכולם מביטים בה, הסמיקה עצמה וצבעיה הפכו עזים, חדים. היא המשיכה לטפס מעלה, מסיגה לאחור את הענן שהחל להיעלם אט אט, מתפזר ברוח.
חשבתי שמיד כשייעלם הענן תלך איתו גם הקשת, חשבתי שלא תוכל להתקיים בלעדיו. אך הקשת בשלה, נשארה במקומה, עומדת על המשמר.

**

באופק שמדרום נגלתה נקודה לבנה קטנה, צועדת לעברנו, בנחת, וככל שמתקרבת דמותה גדלה.
הקשת הסבה פניה אל הנקודה, וחייכה לעברה חצי חיוך.
זה היה ענן מבהיק בלובנו, צח כשלג.
ככל שהתקדם לעברנו הענן, התמוססה הקשת. צבעיה נעשו חיורים שוב, עד שנשאר מהם רק שמיים תכולים בהירים.
משנעלמה,
הופיעה בשמיים רק דמותו של ענן.
ענן בהיר אחד, בצורת גמל.
...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה מדהימה..
מלאה ביופי וקסם....
וואי זה מהמםפרח תלוש
קראתי כמה פעמים והייתי ממש מרותקת
זה כל כך עמוק ויפה, כל פעם שמתי לב למשו אחר שפספסתי בקריאה הראשונה...
והסוף מפתיע וקורץ כזה
אהבתי ממש!!
..בברסלב בוער אש!אחרונה

ואו מדהים.ממש יפה.זה עמוק..

ואהבתי תקטע שזה על דברים של מדבר

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקודאחרונה

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נבואת הגוריםטאבי
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ויראבין הבור למים

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת תפילהאשר ברא

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

קטעאנוני.מיתאחרונה

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

...רחל יהודייה בדם

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

זיויקאחרונה

את יודעתזכרושיצאנולרקוד

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

מה שאינו עוברסופר צעיר

 

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

  

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

  

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

  

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

מיהו המדבר?טאבי

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

הסבר קצרסופר צעיר

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

הממ,טאבי

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אני חושב שללא חושך האור לא היה מובחן משאר המציאותסופר צעיראחרונה

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.