'הבוקסה משמיעה מתוך ליבה מנגינות כאלו יפות של שבת,משהו מזרחי כזה,מתאים לאופי הרכב והכבישים שאנחנו נוסעים בהם.
מליוני תחנות דלק חולפות על פניינו,זה מרגיש כאילו המתדלקים הם אנשים כאלו שלא מתקדמים לעולם,תמיד תקועים באותו מקום עם האקדח דלק הזה ולא ממשיכים הלאה לחפש את חלומם.
מדהים לחשוב על עצמי בתור מתדלקת.
אנחנו חולפים על פני עוד כמה צמתים וכמה חיות שנמצאות מעבר לפסים הצהובים שטמועים על הדרך,עוד פס לבן פס לבן פס לבן בכביש.
כמה כמה כביש,לא נגמר הכביש הזה.
פנייה הבאה,יציאה אל השדות.
רועי יוצא ביציאה ימינה וזועק על ההגה בהתלהבות-"אךך הלוואי ונזכור לצאת לפעמים קצת החוצה,לעצמנו,לשאוף אוויר מהצד הזה של העולם,לא להמשיך לדהור בכביש הזה שנקרא חיים!!"
אני צוחקת מאחורה,מורידה את הקפוצ'ון ואוספת את השיער גבוה.
משהו כזה משוחרר מאוד באוויר.
רועי מתופף על ההגה,זורק פה ושם צפירות שמשלימות את ההרמוניה האווירית להרמוניית שבת.
וואי שבת.
נראלי כמה חודשים טובים אני מאוד מקפידה לחלל אותה.
יום שישי היום,אמנם שלוש בצהריים אבל עם רועי זה מרגיש נצח טוב שלא נגמר.
הוא מתחיל לחפש בעיניים את היער הקרוב,מקום שיהיה שקט לשניינו שנוכל לפתוח לנו אוהל ולעשות מדורה עם ניגונים חסידישע רוק..'
זהו.נגמרתי ממש.
אין לי כוח לכתוב את החוויות של השבת המוזרה הזאת.
אין לי בית.אין לי חלומות.
הכל נלקח מימני או שבעצם,אני לקחתי את זה מעצמי.
מוצאי שבת של קיץ עכשיו ואין לי עוד לאן לברוח.
נמאס לי לברוח אבל לא באלי הבייתה בכלל.
ברכי כושלות וליבי כבר מידי פצוע,פצוע אנוש אם מותר לי רגע לאבחן את עצמי.
איכה ישבה בדד וגם אני עכשיו יושבת לבד,אני כל החיים האלו לבד כמו שאיזה רב צדיק של הכותל אמר לנו פעם בסיור סליחות עם כיתה י' 2.
"כולנו בודדים",כך אמר.
"כולנו בגלות",גם את זה הוא אמר ואני עשיתי-"אהאה,אהאה," לעצמי והתחלתי לקלף את הלק השקוף בציפורן.
מצחיק הלק השקוף הזה,זאת תחילתה של הירידה.
מזל שאין סמים שקופים שאיתם נתחיל את דרך השאלה לפני שנחזור לאותן התשובות של לפני.
אין לי עכשיו כלום בחיים חוץ מהשרוואל המקושקש שקניתי בטעות וכוס מים שהצלחתי להוציא מהחומוסיה פה בעיר.
יבש לי בלב,קפוא כמו שלא היה מעולם.
אני רוצה בלונים,יש לי עכשיו יום הולדת.
פעם אהבתי את העניין הזה שביום הולדת,מזלו של האדם גובר.
זה נתן לי תקווה להאמין שהנה,עוד רגע יום ההולדת מגיע ואיתו מגיע זר הפרחים הורוד כסוף,מונח על כרית קטיפה בוהקת ושובר כזה מרובע של כסף בחנות של בשמים,מוגש לי בתוך מעטפה ורודה עם ברכה שבסופה חתומות מילים קטנות עמוסות ברגש רב-
"מימני באהבה,
מאמע".
אהבתי את המזל גובר הזה עד שהרגע ראיתי איך המזל המוגבר שלי לא הביא לי היום שום מכתב מאמא ושום נעליים חדשות שישלימו לי את עשריית הנעליים שכבר נמצאות לי בחדר.
המזל הזה העיף אותי למדרכה השמאלית של הרחוב,לבד,כדי שאוכל לחגוג לעצמי את יום ההולדת.
יש זמן ל'חשבון נפש',זה גם חלק מהאימרות האילו של עניין המזל גובר.
העניין הוא שאני כל חיי בערך עושה לעצמי חשבון נפש וחשבון לב ומסבכת את עצמי בתוך עצמי ומחברת משוואות מוזרות שהתוצאה שלהן היא שנאה תהומית כלפי עצמי ו,עוד חשבון נפש אחד ואבדתי לנצח.
אני רוצה יום הולדת היום.
יום הולדת אמיתי.
מבט חטוף בפלאפון מראה לי שחמישה אנשים חשבו עלי ושלחו לי הודעה בצורת
"ברכה לחוקית שלנו שנהיית 18 לסמים!!!"
לא באלי לענות לאף אחד,משהו פתאום מתחיל לטפס לי מהבטן ללב ומישם לגרון,מתפשט על כל הגוף,כמו אור חמים כזה וטוב,אור של המזל.
אני קמה בקלילות שכבר מזמן שכחה אותי מאחורה ופתאום היא חוזרת אלי לרגע,מראה נוכחות.
טוב שיש נוכחות.
נהייה לי רוגע באוויר,אני מדליקה לעצמי באוזניות שיר של יום הולדת ששמים לילדים בגן בזמן שמחלקים להם עוגת שוקולד נוטפת ומלאת סוכריות צבעוניות ומתחילה ללכת לפי הקצב של השיר,בהתחלה על ווליום חלש ולאט לאט מגבירה עוד-
"אין
אין
אין
חגיגהה
בלי
בלי
בלי עוגההה
אזזזז
איפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפה
איפהאיפהאיפהאיפה
איפה
העו
גה?!"
אני מתחילה לצעוד יותר מהר ובשנייה הופכת הצעידה לריצה מהירה ואני הופכת לילדה מוארת וקלילה עם לב פתוח,מוכנה לקבל את מייכלי האורות שנזרקים אלי מהשמיים.
אני חוצה את כל יפו בחיוך קסום ומאושר,ידיים פרושות לאוויר ודהירה של אחת שמצאה את זר הפרחים שלה ורצה לכוכבים לקטוף את המשאלות ולמשוך בחוטים שלהם כדי שידלקו ויאירו היום את המזל.
רגוע לי בלב,אנשים לא מבינים בכלל מה זה רוגע.
ואני ממשיכה לרוץ,חולפת על פני כל הפרצופים השבורים של ירושלים של מטה.
השיר מתגבר עוד ועוד ואני שומעת את עצמי מעבר לאוזניות שרה:
"איפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפה
איפהאיפהאיהפאיה
איפה
העוגהה
אה!!!"
החיוך שלי יכול לחבק עכשיו את כל היקום היפה הזה,זה שמואר במזל הטוב שלי שגובר כרגע.
אני מנסה לרדת טיפה מהאור ולהתאפס חזרה אל עצמי בכניסה לדלת המאפייה הטובה שיש בעיר.
הנה העוגה,הנה.
אני קונה לעצמי עוגה קטנה אישית,משהו מתוק ליום ההולדת.
.
"שחר,האור שלי,"
ככה אני קוראת בשתיים בלילה כשאני בפתח דלת בייתי,מחפשת פח קטן לזרוק בו את שארית העוגה שקניתי לעצמי ליום הולדת.
"מברכת אותך שתמשיכי לזהור ולפרוח ולהאיר את היקום.
תמיד תזכרי,עלות השחר זה רגע לפני האור הגדול שנשפך אל העולם יחד עם הציפורים הקסומות שמשבחות את הבוקר.
אל תפסיקי לעולם לשיר,
אל תפסיקי לעולם לברך על עצמך.
שחר,
את נשמה אלוהית.
מימני באהבה,
מאמע."
מליוני תחנות דלק חולפות על פניינו,זה מרגיש כאילו המתדלקים הם אנשים כאלו שלא מתקדמים לעולם,תמיד תקועים באותו מקום עם האקדח דלק הזה ולא ממשיכים הלאה לחפש את חלומם.
מדהים לחשוב על עצמי בתור מתדלקת.
אנחנו חולפים על פני עוד כמה צמתים וכמה חיות שנמצאות מעבר לפסים הצהובים שטמועים על הדרך,עוד פס לבן פס לבן פס לבן בכביש.
כמה כמה כביש,לא נגמר הכביש הזה.
פנייה הבאה,יציאה אל השדות.
רועי יוצא ביציאה ימינה וזועק על ההגה בהתלהבות-"אךך הלוואי ונזכור לצאת לפעמים קצת החוצה,לעצמנו,לשאוף אוויר מהצד הזה של העולם,לא להמשיך לדהור בכביש הזה שנקרא חיים!!"
אני צוחקת מאחורה,מורידה את הקפוצ'ון ואוספת את השיער גבוה.
משהו כזה משוחרר מאוד באוויר.
רועי מתופף על ההגה,זורק פה ושם צפירות שמשלימות את ההרמוניה האווירית להרמוניית שבת.
וואי שבת.
נראלי כמה חודשים טובים אני מאוד מקפידה לחלל אותה.
יום שישי היום,אמנם שלוש בצהריים אבל עם רועי זה מרגיש נצח טוב שלא נגמר.
הוא מתחיל לחפש בעיניים את היער הקרוב,מקום שיהיה שקט לשניינו שנוכל לפתוח לנו אוהל ולעשות מדורה עם ניגונים חסידישע רוק..'
זהו.נגמרתי ממש.
אין לי כוח לכתוב את החוויות של השבת המוזרה הזאת.
אין לי בית.אין לי חלומות.
הכל נלקח מימני או שבעצם,אני לקחתי את זה מעצמי.
מוצאי שבת של קיץ עכשיו ואין לי עוד לאן לברוח.
נמאס לי לברוח אבל לא באלי הבייתה בכלל.
ברכי כושלות וליבי כבר מידי פצוע,פצוע אנוש אם מותר לי רגע לאבחן את עצמי.
איכה ישבה בדד וגם אני עכשיו יושבת לבד,אני כל החיים האלו לבד כמו שאיזה רב צדיק של הכותל אמר לנו פעם בסיור סליחות עם כיתה י' 2.
"כולנו בודדים",כך אמר.
"כולנו בגלות",גם את זה הוא אמר ואני עשיתי-"אהאה,אהאה," לעצמי והתחלתי לקלף את הלק השקוף בציפורן.
מצחיק הלק השקוף הזה,זאת תחילתה של הירידה.
מזל שאין סמים שקופים שאיתם נתחיל את דרך השאלה לפני שנחזור לאותן התשובות של לפני.
אין לי עכשיו כלום בחיים חוץ מהשרוואל המקושקש שקניתי בטעות וכוס מים שהצלחתי להוציא מהחומוסיה פה בעיר.
יבש לי בלב,קפוא כמו שלא היה מעולם.
אני רוצה בלונים,יש לי עכשיו יום הולדת.
פעם אהבתי את העניין הזה שביום הולדת,מזלו של האדם גובר.
זה נתן לי תקווה להאמין שהנה,עוד רגע יום ההולדת מגיע ואיתו מגיע זר הפרחים הורוד כסוף,מונח על כרית קטיפה בוהקת ושובר כזה מרובע של כסף בחנות של בשמים,מוגש לי בתוך מעטפה ורודה עם ברכה שבסופה חתומות מילים קטנות עמוסות ברגש רב-
"מימני באהבה,
מאמע".
אהבתי את המזל גובר הזה עד שהרגע ראיתי איך המזל המוגבר שלי לא הביא לי היום שום מכתב מאמא ושום נעליים חדשות שישלימו לי את עשריית הנעליים שכבר נמצאות לי בחדר.
המזל הזה העיף אותי למדרכה השמאלית של הרחוב,לבד,כדי שאוכל לחגוג לעצמי את יום ההולדת.
יש זמן ל'חשבון נפש',זה גם חלק מהאימרות האילו של עניין המזל גובר.
העניין הוא שאני כל חיי בערך עושה לעצמי חשבון נפש וחשבון לב ומסבכת את עצמי בתוך עצמי ומחברת משוואות מוזרות שהתוצאה שלהן היא שנאה תהומית כלפי עצמי ו,עוד חשבון נפש אחד ואבדתי לנצח.
אני רוצה יום הולדת היום.
יום הולדת אמיתי.
מבט חטוף בפלאפון מראה לי שחמישה אנשים חשבו עלי ושלחו לי הודעה בצורת
"ברכה לחוקית שלנו שנהיית 18 לסמים!!!"
לא באלי לענות לאף אחד,משהו פתאום מתחיל לטפס לי מהבטן ללב ומישם לגרון,מתפשט על כל הגוף,כמו אור חמים כזה וטוב,אור של המזל.
אני קמה בקלילות שכבר מזמן שכחה אותי מאחורה ופתאום היא חוזרת אלי לרגע,מראה נוכחות.
טוב שיש נוכחות.
נהייה לי רוגע באוויר,אני מדליקה לעצמי באוזניות שיר של יום הולדת ששמים לילדים בגן בזמן שמחלקים להם עוגת שוקולד נוטפת ומלאת סוכריות צבעוניות ומתחילה ללכת לפי הקצב של השיר,בהתחלה על ווליום חלש ולאט לאט מגבירה עוד-
"אין
אין
אין
חגיגהה
בלי
בלי
בלי עוגההה
אזזזז
איפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפה
איפהאיפהאיפהאיפה
איפה
העו
גה?!"
אני מתחילה לצעוד יותר מהר ובשנייה הופכת הצעידה לריצה מהירה ואני הופכת לילדה מוארת וקלילה עם לב פתוח,מוכנה לקבל את מייכלי האורות שנזרקים אלי מהשמיים.
אני חוצה את כל יפו בחיוך קסום ומאושר,ידיים פרושות לאוויר ודהירה של אחת שמצאה את זר הפרחים שלה ורצה לכוכבים לקטוף את המשאלות ולמשוך בחוטים שלהם כדי שידלקו ויאירו היום את המזל.
רגוע לי בלב,אנשים לא מבינים בכלל מה זה רוגע.
ואני ממשיכה לרוץ,חולפת על פני כל הפרצופים השבורים של ירושלים של מטה.
השיר מתגבר עוד ועוד ואני שומעת את עצמי מעבר לאוזניות שרה:
"איפהאיפהאיפהאיפהאיפהאיפה
איפהאיפהאיהפאיה
איפה
העוגהה
אה!!!"
החיוך שלי יכול לחבק עכשיו את כל היקום היפה הזה,זה שמואר במזל הטוב שלי שגובר כרגע.
אני מנסה לרדת טיפה מהאור ולהתאפס חזרה אל עצמי בכניסה לדלת המאפייה הטובה שיש בעיר.
הנה העוגה,הנה.
אני קונה לעצמי עוגה קטנה אישית,משהו מתוק ליום ההולדת.
.
"שחר,האור שלי,"
ככה אני קוראת בשתיים בלילה כשאני בפתח דלת בייתי,מחפשת פח קטן לזרוק בו את שארית העוגה שקניתי לעצמי ליום הולדת.
"מברכת אותך שתמשיכי לזהור ולפרוח ולהאיר את היקום.
תמיד תזכרי,עלות השחר זה רגע לפני האור הגדול שנשפך אל העולם יחד עם הציפורים הקסומות שמשבחות את הבוקר.
אל תפסיקי לעולם לשיר,
אל תפסיקי לעולם לברך על עצמך.
שחר,
את נשמה אלוהית.
מימני באהבה,
מאמע."
