לפעמים מאחורי העצבים,אפילו ההורמונלים,עומד רגש אחר. איזשהו כאב, פנימי יותר,חבוי יותר.
אפשר ברגע שאת עצבנית לעשות שיח עם עצמך מה את מרגישה ולהגיע לרגש הזה,ואולי לתת לו ביטוי,במקום להתפרצות עצבים.

ואז אנסה לענות לך מהמקום שלי איזו עבודה הייתי עושה עם זה..

אני יכולה להתעצבן שבעלי השאיר מלא חפצים על השולחן

אני יכולה לכעוס

ואני יכולה לחפור יותר פנימה ואז לפעמים יגיעו רגשות של:הוא לא רואה אותי,כבר ביקשתי כמה פעמים,הוא לא מקשיב לי, הוא לא אוהב אותי מספיק

וכאלה

זה לא חייב להיות אמיתי כמובן,זה רק רגש,אבל לפעמים אנחנו פוחדות לפגוש אותו

ואחרי עיבוד של לפעמים לפעמים אפילו אפשר לשתף את הבעל

מפחיד שזה מזכיר לי אותי 

אני מה זה מבינה אותך ואני ממש או כמעט עצבנית כמוך.
מהמון דברים.
אני לא מקבלת דברים כמובן מאליו.
אני מתמרדת וחייבת לומר מה אני חושבת בכל דבר שמעלה לי את הסעיף.

נגיד הקורונה:
כולם פסיכים ואין מגיפה.
סגר?
מה פתאום!

בקיצור ויכוח ועצבים על כמעט כל עניין.
וכן, גם אני בהריון.
לפני ההריון הייתי יותר שליווה (נראה לי)
אבל אני חושבת שהמצב של העצבים והבכי נתקעו אצלי וגם אחרי הלידה אני אהיה על פתיל קצר.

אני מנסה להרגע ע"י מוזיקה ושינה אבל זה לא תמיד הכי עוזר.

האמת שמעבר להריון אני לא כזאת, אבל בהריון הכרתי בעצמי הרבה צדדים חדשים, לטוב ולרע...

מה שלמדתי על עצמי עם הזמן-
*לא להתבחבש עם העצבים!! זה לא הזמן להסברים והתנצלויות. זה זמן להתנתק, ממש להסיח את הדעת (יוטיוב/ סודוקו/ ספר/ לישון[!] וכ'ו), עד שירגע. רק אחרי שנוגעים לחזור, וגם אז- לא תמיד מתאים להתעסק מיד בנושא ההוא, לפעמים צריך פשוט להתקדם הלאה.
*אישית מקפידה גם להתנתק פיזית, לעבור לחדר אחר או לצאת מהבית, כי כל עוד אני נוכחת אני עדיין בוערת ויכולה לקפוץ על כל דבר מהצד... אז אם קורה בנוכחות בעלי- מפקירה בידיו את השטח (בהסכמה הדדית, תאמיני לי שגם הוא מעדיף). אם אני לבד עם הקטנות- וואו, זה הרבה יותר קשה, כי אי אפשר לקום ולעזוב. אז מתחננת לקב"ה שייתן לי כח, ושמה מוזיקה/ משנה משחק/ יוצאת איתן החוצה וכו', ממש מחליפה סיטואציה לכולנו כדי להתנער קצת, בד"כ עוזר.
* אם אני לבד- זה כן הזדמנות שלי להתבונן בזהירות בסיטואציה, צריך לשים לב כי לפעמים זה במקום ועוזר באמת להתנסות קצת, ולפעמים ממש לא, ואז כמו קודם- להתנתק הלאה.
זה בעצבים עצמם.


עכשיו, כדי שהבית יוכל להכיל אותך במקום הזה, חייבים חייבים בזמנים שרגוע- לדעת להתנצל, לדעת להסביר את עצמך שאיבדתי שליטה וזה כואב לך ואת לא באמת רוצה להיות במקום הזה, לבטא את כל ההערכה שלך לבעל, להגיד שאת רואה שזה לא קל לו כשאת ככה, ובכ"ז הוא איתך ודואג לך. ממש ממש. לא לחסוך.
ועוד משהו שאני מקפידה- לא לגלוש לפסים אישיים כשאני בהיקף עצבים. זה הכי הרסני שיש, וזה באמת פוגע. ממש ממש להזהר בזה.
ב"הצלחה! שתזכו לברכה בשלום בית

כמה טיפים:
1. הקש ששבר את גב הגמל.
לפעמים הערה של הבעל בסוף היום ממש לא הייתה בעייתית. אבל הבוקר התחיל ברגל שמאל ( אם בכלל הצלחת לישון בלילה?), הבוס החליט שזה הזמן לתת הערה, האוטובוס/רכב שבק חיים אז הגעת הביתה מאוחר, הקאת את נשמתך והרעב לא פוסק אבל אין אוכל בבית כי הבעל החליט לעשות קניות מחר ולא אתמול, הבעל חוזר הבייתה וכל הקיטון נופל עליו...

צריך להבין מה הבסיס. צריך גם להסביר לשני (לבעל) שלא מדובר בכעס כלפיו אלא ברצף של ארועים שהביאו אותך לנקודת שבירה.

2. שורש הבעיה.
את אומרת שאמא שלך ואחותך כזאת. יכול להיות שגדלת בבית שבו צעקות, רתיחה וכעס בלתי נשלט לגיטימיים?
כשאמא כועסת על הילד בגלל שעשה משהו לא בסדר וצועקת עליו בצורה חסרת שליטה הוא למד 2 דברים:
א. מה שהוא עשה לא בסדר. פעם הבאה כדאי להחביא את זה מאמא אחרת היא תצעק עלי שוב.
ב. לגיטימי לבטא כעס בצורה של צעקות או פעולות חסרות שליטה.

הוא לא לומד כיצד לבטא את הרגשות שלו.
הוא לא לומד לזהות את הרגשות השונים בתוכו: כעס, תסכול, כאב ואפילו רעב או עייפות.
הוא לא לומד כיצד להתמודד עם רגשות חזקים.

גם אני גדלתי בבית שבו כעסים והתבטאות קשה היא דרך לגיטימית להוציא כעס החוצה במקום תרגילי נשימה/כדור עצבים/להרביץ לכרית וכו.

תחשבי על זה.

3. צריך לדעת שזה לא תקין. ממש לא תקין.
אם עכשיו בעלך סבבה עם זה - מעולה.
הילדים שלך עלולים לסבול מזה.
את עלולה להיפגע מזה בעבודה, בקשרים עם חברות, בקשר עם המורים בבי"ס של הילדים, במשפחה המורחבת..
אני לא שופטת אותך ואומרת שאת לא בסדר ותתקני את עצמך.
את צריכה להחתיט בינך לבין עצמך שאת רוצה או לא רוצה שינוי. לטובתך.
זה לא קל. זה ממש לא כיף. זאת דרך מטישה מלאה במהמורות, עליות וירידות. וזה לוקח זמן. המון זמן...
אבל זה ש ו ו ה
כל יזע, כל דמעה, כל מפלה, כל סטירה וכל הכאב. כל התאפקות. זה שווה.
את מקבלת את עצמך חזרה. את השליטה בעצמך. את האישיות שלך והרוגע הפנימי. זה חיים אחרים.

אני אישית עברתי את אותה הדרך. ועדיין נמצאת בה.
עוברת שלב שלב ולומדת לאורך כל הדרך איך להשתפר עוד ועוד. כי כל התמודדות חדשה בחיים זו הזדמנות לירידה ועליה (הריון, לידה, גידול ילד, מעבר דירה, מבחנים, עבודה חדשה, פרויקט חדש בעבודה וכ'ו) הם טריגרים שצריך לדעת איך להתמודד איתם.

ההורמונים בהריון (אחרי לידה, אמצעי מניעה, הנקה, מחזור וכו) גם לא עוזרים. אבל זה החיים שלנו. אנחנו נשים ומוצפות הורמונים כל יום מסיבות שונות. זה לא משתנה כל כך מהר. (אלא אם כן תעשי כריתת חצוצרות)
אני זוכרת את עצמי בהריון, אחרי הלידה, בשבועות הראשונים.. כל התקופות הללו מאוד מאתגרות. צריך ללמוד איך להתמודד איתן. איך לחיות איתן בשלום ולא להגיע לאפיסת כוחות ועצבים בלתי נשלטים.

4. כעס ועצבים זה כמו בקבוק מלא בסודה.
הכעס והעצבים הבלתי נשלטים דומים לבקבוק סודה שעולה על גדותיו. ברור שהכוס שהבעל השאיר על השולחן ולא שם בכיור זה לא מה שגרם להתפוצצות. אלא כל העצבים שנצברים אי שם בבקבוק.
צריך לבדוק מהם הדברים הקטנים שגורמים לצבירת כעסים קטנים כדי שהבקבוק לא יהיה כל הזמן מלא וגדוש.

אני אישית עדיין מתמודדת עם זה. מנסה להבין על כל אספקט בחיים שלי מה גורם לי לצבור כעסים ומתחים. בנתיים אני משתדלת לזהות את נקודות השבירה ולהרגיע את עצמי לפני או ממש מייד אחרי ההתפרצות.

5. הבעל הוא לא שק איגרוף.
הוא לא צריך לסבול מזה.
אני כן ממליצה לך להסביר לבעלך מה את עוברת ואיך הוא יוכל לעזור לך לא להגיע לנקודות שבירה ומנגד - מה לעשות או מה לא לעשות ברגעים הללו.
(אני לדוגמה צריכה את השקט שלי. שלא ידברו איתי. בעלי לעומת זאת ניסה לדרבן אותי לדבר וניסה להתקרב אלי כדי לנחם אותי. מיותר לציין שזה יצר מתחים והתפרצויות קשות... תנסי לפוקק בקבוק קולה שמלא גזים ועל סף התתפוצצות.. תביני מה קרה לנו בבית)

קיצר..
אני לא מטיפה בך ואת יכולה להתאלם לגמרי מכל מה שכתבתי פה.
כל מה שרשום פה הוא מדם ליבי ומניסיון אישי.
ואני כותבת פה בפורום ולא באישי דווקא כי אני חושבת שיש בכך תועלת לציבור הנשים באופן כללי ובפרט לנשים כמונו שסובלות ועוברות דרך ארוכה כדי להדיע לשלווה ומנוחה.

בהצלחה!

כל הכבוד !

ממש אישה חזקה הלוואי שאני גם אצליח בתהליך שלי עם עצמי 

אני מאוד מזדהה עם דובדובה,

אני למדתי הרבה להתאפק ולא להגיד תמיד את מה שאני חושבת,

בעיקר לדעת לשחרר ולא להתרגש מכל דבר, אפשר לקרוא לזה אדישה ?

וזה ק-ש-ה מאוד ק-ש-ה..

 

 

 

מה זה כדור עצבים ומה זה תרגילי נשימה? תודה

את נשמעת מאסטרית.

סתם יקרה...הכל טוב. תודהה רבה

מלאאת אנרגיות
בנאדם שמח, מוחצן, צוחקת המון
ו.... מתעצבנת בקלות (גם נרגעת מהר)
אצלי -

1. בעלי לא פח זבל, אבל (בהריון) אם "ברחו לי" העצבים - מהר מתנצלת, מחבקת, ומבקשת שיש לי לי וייקח "מקדם הורמונלי 😁"
לרוב מתגייסים מהר

2. אם אני באטרף - בורחת מהבית. שאף אחד לא יהיה לידי.
להיכנס לידר לא עוזר לי.
אומרת לילדים - אמא יוצאת להירגע.

3. אם זה בקטנה - מקלחת. תמיד עוזר לי.

4. כשקורה משהו - לחשוב מהר לטובה -
הילד שבר ביצה - איזה מזל שצריך רק לנקות בכמה שניות.
עפה כוס - וואו, תודה לאל שאף אחד לא נפצע.
אין מה לאכול - פותחת את המקרר ומודה בכז על השפע.
אין כוח לכלום - תודה על הכוח ל.... משהו שכ-ן עשיתי היום.

5. לקצר טווחים- עוברת לחשוב בטווח של שעה/ערב ל-א יותר מזה.

בהצלחה יקרה!!!
אני מתמודדת עם מידת הכעס כל החיים ובשנים האחרונות חווה התמתנות פנימית מאד משמעותית ונעימה.

אין לי מדי עצות. גם אני חוטפת מלא ג'ננות. אבל אין לי את הצד של האנרגיה והשמחה המתפרצת אז לפחות יש לך את החיובי. בטח לחכמות פה יש עצות. אפשר כמובן תמיד ללכת לטיפול.

סיוט ללכת לשירותים הרבה אבל משפר מאוד את ההרגשה במהלך הצום

והסתבר שזו פטריה...

וכמה נשים בחדר ?  רוצה תינוקיה רק לקצת אבל שתהיה

ויש נשים שזה חשוב להן