חדשה כאן
מקווה שתהנו
ראיתי אותך אתמול.
כן, אותך.
היית בכותל והתפללת על אח שלך שנחטף.
לא! חס וחלילה, לא האח הביולוגי שלך, אח של כל עם ישראל שנחטף בידי המחבלים הארורים.
ואת מתפללת בדבקות, בוכה וצועקת ביחד עם עוד מאות אלפים מאחייך.
ראיתי אותך גם בהפגנה לשחרורו, צועקת, עם כל עם ישראל. ומרגישה את הביחד הכל כך מיוחד של העם שלנו.
ראיתי אותך גם כשהוא חזר.
שיירה של רכבים ונחילי אדם שזורמים בכבישים.
ואת צועקת "גלעד חזר!!" ביחד עם כל עם ישראל ומקנחת דמעות בהתרגשות.
עם כל עם ישראל.
עם האחים שלך.
ראיתי אותך גם בהפגנה.
צועקת על ביבי שאין לך אוכל ושהשלטון רקוב.
ביחד עם עוד אלפים מאחייך.
כל כך ביחד אבל מרגישה כל כך לבד.
ופתאום את נזכרת באותה הפגנה לפני 11 שנים.
ביחד הכל כך מיוחד שהיית בטוחה שאף פעם לא יפסק.
איך זה קרה לנו? את תוהה.
מעם כל כך מלוכד ומאוחד הפכנו לאויבים של השני.
משתמשים בציניות ופוגעים אחד בשני כמו שני זרים.
לא רוצים ממשלת אחדות ואפילו לא מוכנים לפגוש אחד את השני.
אבל הי!! זה אח שלך!!
האם יש סיכוי שנחזור להיות מלוכדים כמו פעם?
שמחים אחד בשני ומחזקים אחד את השני?
יש סיכוי?
