מרגיש לא פה ולא שם.
מרגישים שהגיע הזמן לעזוב את הישיבה, ולהתחיל לימודים, אבל הוא אחד שבכללי די קשה לו עם החלטות והוא ממש מסתבך בבחירת נושא הלימודים.
נראה לי שזה (והעובדה שהזוגיות שלנו - יש מה לעבוד עליה..) משפיע עליו מאוד וגורם לו להרגיש ממש לא טוב עם עצמו...
הוא ישן בבקרים עד מאוחר (וממש לא אוהב את זה... לא מפנק אותו, הוא אומר שעושה את זה כי אין לו חשק לקום.. וזה גורם לו להמשיך להרגיש נאחס) מפסיד תפילה במניין ובאופן כללי די מבואס..
עם הילדים הוא אבא נפלא, ואני משתדלת לומר לו את זה בכל הזדמנות, אבל אני לא בטוחה שזה באופן שעונה על הצורך, ובטוח זה בפני עצמו לא מספיק לו...
הוא עוזר לי הרבה בבית, וגם משתדל לתת מקום לאחד מהכשרונות שלו, ואני משתדלת לפרגן גם על שניהם.
מנסה לחשוב על עוד דרכים להעצים אותו..
דיברנו אתמול, הוא אמר לי שלתחושתו אני מרוכזת בעצמי ואכפת לי רק מעצמי (נגיד בנושא הקימה בבוקר הוא מרגיש שזה לא אכפת לי, ואני לא מבינה את התחושות שלו, כשאני מצידי רציתי לפרגן לו את השינה וצבירת הכוחות - אותי היה מפנק אם הוא היה לוקח את הילדים נותן לי להמשיך לישון.. אז ככה הבנתי שרע לו עם זה) אני נפגעתי מזה אבל הגעתי למסקנה שאני פשוט מנסה לפרגן ולתת לו את מה שאני הייתי רוצה לקבל. כמובן שזה לא עוזר כי זה לא מה שהוא צריך... הוא לא הצליח להגיד לי מה היה רוצה שאעשה בשבילו...
אשמח לרעיונות איך לעשות את זה.
וגם באילו תחומים אני יכולה להראות לו שאני "זקוקה" לו.
תודה מראש
תודה על התגובה!