טריקה.
זה מה שנשאר בסוף. טריקה אחת גדולה.
הוא מסתכל על השלט שהודבק לדלת בסרט דו-צדדי. דלת מתכת כבדה, בטפט חום מפוספס. דלת שתמיד תיהיה פתוחה לאורחים. ואולי הוא גנב? אפילו אורח לא.
לא, לא מצליח לקרוא בחושך של חדר המדרגות. אבל הוא כבר יודע. האותיות שבשלט, עגולות, מחבקות את כולם, רק לא אותו. בשקט של הלילה הוא מצליח לשמוע מתוכן לחישה - הכל חוץ ממשפחה. מי שטורק לך את הבית, את הלב, לא ראוי לתואר כבוד כזה.
יורד בחדר המדרגות החשוך, יוצא לרחוב, זה שביום לא ניתן לתאר עד כמה סגרירי הוא כשעצוב. עכשיו לא עצוב לו ברחובות של הלב, על שלטי חוצות שם יכתב יאוש. יכתב כעס, אולי אפילו שנאה. רחמים על עצמו ועל ההחלטה. הוא לא חוזר בו, הוא לא יחזור.
בבוקר ימצאו אותו, מכורבל במה שהשוטר יכנה "שמיכה לבנה עם פסים".
גופה חיה,
מבוגר בדמות ילד,
סיפור שלם במילה,
הסרט הכי ארוך שאפשר לראות במבט.
הזכיר לי את השיר הזה:
זה מה שנשאר בסוף. טריקה אחת גדולה.
הוא מסתכל על השלט שהודבק לדלת בסרט דו-צדדי. דלת מתכת כבדה, בטפט חום מפוספס. דלת שתמיד תיהיה פתוחה לאורחים. ואולי הוא גנב? אפילו אורח לא.
לא, לא מצליח לקרוא בחושך של חדר המדרגות. אבל הוא כבר יודע. האותיות שבשלט, עגולות, מחבקות את כולם, רק לא אותו. בשקט של הלילה הוא מצליח לשמוע מתוכן לחישה - הכל חוץ ממשפחה. מי שטורק לך את הבית, את הלב, לא ראוי לתואר כבוד כזה.
יורד בחדר המדרגות החשוך, יוצא לרחוב, זה שביום לא ניתן לתאר עד כמה סגרירי הוא כשעצוב. עכשיו לא עצוב לו ברחובות של הלב, על שלטי חוצות שם יכתב יאוש. יכתב כעס, אולי אפילו שנאה. רחמים על עצמו ועל ההחלטה. הוא לא חוזר בו, הוא לא יחזור.
בבוקר ימצאו אותו, מכורבל במה שהשוטר יכנה "שמיכה לבנה עם פסים".
גופה חיה,
מבוגר בדמות ילד,
סיפור שלם במילה,
הסרט הכי ארוך שאפשר לראות במבט.
הזכיר לי את השיר הזה:
