היא כובשת את הרצון לקלל את העולם עד אובדן חושים ובמקום זאת, מסננת בינה לבין עצמה כמה ביטויים מזעזעים בשפה זרה.
ההליכה המהירה שלה מושכת את תשומת ליבם של כמה מהממתינים לרכבת, אבל היא שקועה בכעס מכדי לייחס להם חשיבות.
Merde!!
היא מעיפה אבן בעצבים ופוגעת באישה בהריון.
בהפתעה היא מתעשתת ומתנצלת במבוכה, וזה השלב בו הכעס שבה מתנקז לתסכול עמוק וכאב מפעפע.
היא כושלת ברפיון לעצם הכי קרוב אליה, מבחינה מאוחר יותר שזה פסנתר.
הנפש שלה מן הסתם לחשה מזמור באותו רגע אבל תמר לוחצת על תו סתמי ונסחפת ליצירה האהובה עליה.
אנשים מגניבים מבט, נפעמים כנראה מהכישרון, אבל היא בוכה.
וכבר לא אכפת לה
אישה ניגשת לשאול בשלומה אבל תמר כבר בעולם אחר, בועה של כאב שהחומר הקשה בעולם לא ינפץ אותה, היא הודפת את המבטים התוהים ומתקדמת לאן שישאו אותה רגליה.
פה חתום ודמעות שאין לה אנרגיה לייחס להם חשיבות.
אוטובס, אולי שניים, קפה, עוגיות, אבל הטעם אבד מזמן.
אולי גם הטעם לחייה, היא פועלת על אוטומוט והלילה מחשיך.
הרחוב מתרוקן והלב שלה ככ ריק שאפילו פחד לא מופיע.
היא מתיישבת על ספסל מזדמן, מנערת את הראש עוצמת עיניים ומנסה לחשוב בהיגיון.
היא מפזרת את תכולת התרמיל וסופרת את הכסף.
צפירות רכב נשמעות מרחוק, חתולים בוכים וצחוק חסר כל חן.
במבט נחוש היא מחליטה שזו הפעם האחרונה שהכאב משתלט עליה, היא עושה את הצעד הראשון של שארית חייה ובאותו רגע שועט לכיוונה רכב שחור ומקרטע.
ההגיון שבה אומר לה לברוח, הסקרנות מנסה לקרוא את המילים שרוססו בספרי אדום.
אבל רק שניות ספורות קצובות לה וכל מה שקורה בזמן הזה הוא נער גבוה עם יציבה מלאת ביטחון שיוצא לעברה ומחווה לה להיכנס.
"אתה דפוק או מה?
גם אם הייתי מכירה אותך לא הייתי נכנסת לגרוטאה הזו"
היא בוחנת אותו בשעה שהמילים גולשות מפיה
הוא טרם פתח את פיו אבל הכריזמה שנשפכה ממנו כאילו מנעה ממנה לא לבהות בו בחוסר טקט
"הי, הכל בסדר, תרגעי
אני נועם, אני כאן לעזור.
תמר נכון?"
מצד אחד הקלה שטפה אותה כאשר יצא מהרכב נער ולא מחבל,
אבל הרגע בו אדם זר הוגה את שמה בכזו טבעיות ככ מוזר לה כך שהתגובה היחידה שלה הוא מבט המום.
צפירות קלות נשמעות מהרכב וקולות של חוסר סבלנות.
"תקשיבי תמר, אני יודע מי את ומה עברת
אין לך ממה לחשוש
בואי, אתן לך מקום להיות בו הלילה ומחר תחליטי אם את ממשיכה או נשארת"
משהו בתמר עקשן, מנסה להתמודד מול חוסר ההיגיון שקיים בללכת עם מישהו שהיא הרגע פגשה,
יש בה חלק הגיוני שטוען בעקשנות מגיל ארבע שלא עולים לרכב זר,
אבל חלק מרכזי יותר שמפחד לישון ברחוב וזוכר את סיפורי הילדות של אבא על בנות שנאנסו באכזריות.
לוקח לה רגע בו היא תוקעת מבט חסר פשר בנועם ונדחפת לרכב הממוזג.
במושב הקדמי נערה בערך בגילה ובחור מבוגר יותר מאחורי ההגה, שירים שקטים ברקע ושתיקה, נעימה.
חולשה מתפשטת בה, וכעבור 4 דקות, היא שקועה בשינה,
נוסעת ברכב שחור מתפרק, עם שלושה אנשים זרים, לעבר מקום לא ידוע.
