הים היה עצוב היום.
הצבע שלו היה חום שמהול בכחול כהה, עמוק. וקצף לבן שמכסה בזהירות את מה שאפשר.
הים היה עצוב היום.
הוא נמרח על החוף באיטיות, ברכות, בליטופים רחבים, מנסה לשאוב מעט מאשליית היציבות שיש בו. בחוף.
הים רצה קצת אהבה, הוא ביקש עזרה מהגלים הגבוהים, החזקים- אבל הרגלים ברחו מהר, והחול שקע והתחפר לאט, ל א ט.
אז הים נסוג לתוך עצמו, אחורה. והתעטף עם השקט שיש לו בשפע. עם הבדידות, עם האינסוף טיפות מלוחות. ועם העצב, שכל בני-האדם משליכים אליו, עם כל הסיפורי חיים שהוא שומע, בלי אף לחישה. הוא שומע הכל, הים.
וכשכבר מאוחר, וכולם אינם, הים גואה חזרה, ואוסף בעדינות אין קץ, את כל המבטים שניסו לאמוד אותו.
את כל מבטי הרִיק, העלבון, הבריחה, הריקבון, השיכרון, התמימות. והתקווה שהוא נטע. אבל, את מבטי האהבה האמיתית, הוא לא מצא.
הוא נותן כפי שביכולתו, לכל מי שרק צריך.
הוא פתוח תמיד, הוא מקשיב, ומעודד, ולפעמים גם נותן תשובה.
אבל,
הים עצוב.
הוא זקוק לאהבה.
