(הקטע הבא נכתב ע"י מדריך שסיים שנתיים(!!) הדרכה עם החניכים שלו והגיע הזמן להיפרד)
השביל הזה, התחיל שם.
סתיו תשע"ח.
אני ילד-בחור בכיתה י'.
אוסף חניכים כמו יהלומים.
כי כל חניך הוא יהלום
כל חניך הוא זהב צרוף.
כל חניך נכנס ללב כמו מים.
ככה התחלנו יד ביד אני והם את המסע הזה.
חודש ארגון, לילה לבן.
ומאז הקשר שלנו לא נרדם אפילו לא בקורונה.
עובר עוד עונה ועוד עונה
מסעות מחנות
והנה קיץ תש"פ מגיע
כמה שזה היה מהר
היה מתוק כמו דבש שלא נגמר
אבל המועד לא איחר לבוא
לקח גם עוד איזה טרמפ על הקורונה.
והנה כבר מריחים את אלול וגם
הקיץ התחיל להיגמר
ודופקים לי על הדלת של הלב ואומרים לי
אתה? אתה צריך לפנות את כל היהלומים
אתה צריך ללכת
אני? ללכת?
היהלומים שטיפחתי
עוברים לידיים אחרות
אוני לוחש תפילה בליבי
שיזכור לטפל בהם
ושלא ישכח את היהלום ההוא, שאוהב לשבת בפינה
לא יודע יש לו קטע כזה.
וגם את הזה הרועש שיסב אליו תשומת לב.
אבל אני בליבי יודע
שהשביל הזה, מסתיים כאן.
