זה היה בסתם יום רגיל
אחי התקרב
"תגידי לפעמים את מרגישה שכואב לך?"
הסתכלתי עליו על האח המושלם הזה
עם העיניים החומות דבש
והמבט הכל כך אטום
לא ידעתי מה לענות לו
"אתה מרגיש כואב?" העדפתי להעביר את השאלה אליו
אחי הסתכל עלי והשפיל את מבטו
"לפעמים אני מרגיש שהלב שלי עומד להתפוצץ"
הוא עצם את עיניו המלאכיות וכאילו נכנס לתוך עצמו
"הלב שלי צורח לי , אני עומד להתפוצץ , ואני מנסה להרגיע
אבל לא תמיד הוא מקשיב , לפעמים הוא מתפוצץ לי ואז.. אני פוגע בכולם
החברים שלי נעלמים , אבא ואימא כועסים ולא מבינים , ו.."
הוא פותח את עיניו ומסתכל עלי במבוכה
"אני .." הוא מגמגם , "סליחה שאני ככה מפיל עליך , רציתי לבדוק שאני לא היחיד"
הסתכלתי עליו בעיניים נוצצות שמנסות להסתיר את הדמעות
וכמו אמרתי ,
אח , איפה היית עד עכשיו?
למה שתקת? הייתי פה תמיד, כדי לשמוע ולעזור, אבל שתקתי
ידעתי שהזדמנות כזאת לא תחזור
שתקתי נתתי לו לפרוק הכל
לאחי הגדול
הוא המשיך ושוב עצם את עיניו שוקע בתוך עצמו
"אני מראה לכולם שהכל טוב ושאני בסדר, ואף פעם לא כואב לי
אבל, זה לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן, אז אני בוכה באיזה מקום שקט"
"אבל מה? אסור לבכות? " קטעתי אותו בסערה,
הוא פתח את עיניו והביט בי , במבט של מה את מי את איפה את חיה
"את האמת שהיה פעם אחת, שבכיתי, בכיתי על הגורל, בכיתי שכמה חברים התעללו בי
בכיתי באמצע הכיתה, מול כולם, בפעם הראשונה ואחרונה של חיי, בכיתי את החיים שלי
ואז החברים הסתכלו וצחקו, כולם, אף אחד לא נתן לי יד, השאירו אותי עמוק עמוק בתוך הלבד
כולם חיקו אותי, נשברתי, התביישתי בעצמי, התביישתי שאני תינוק
ומאז ההצקות רק נמשכו, שנה שלימה של סבל וכאב, שנה שלימה שפצעה לי את הלב
שנה שגמרה אותי, שנה שהפכה אותי לבחור קר ואטום" הוא סיים את דבריו
ואני האחות הקטנה הסתכלתי עליו במבט בוחן
לתוך העיניים, עמוק עמוק
ראיתי שם בפנים את כל הכאב והדמעות שהוא השאיר שם
ראיתי שם הכל
ואז הוא בכה
אחי הגדול הגיבור החזק בכה
בכי סוער, בכי שהודחק שנים בכי כואב ועצוב
בכי של אחד שכל כך רוצה להיות אהוב
בכי של אחד בלי חברים
הוא בכה בלי להפסיק האח הגיבור שלי
ואני האחות הקטנה בכיתי איתו ביחד
בכינו אני והוא בכי של הקלה
בכי של אחים אוהבים שאיכפת להם
בכיתי עליו שהוא לא מצא לו מקום
בכיתי עליו שהוא נשאר לבדו בלילות קרים
בכיתי עליו על האח המושלם שלי
שחברים אכזריים הרסו אותו
בכיתי עליו על הגיבור הזה
אחי התקרב
"תגידי לפעמים את מרגישה שכואב לך?"
הסתכלתי עליו על האח המושלם הזה
עם העיניים החומות דבש
והמבט הכל כך אטום
לא ידעתי מה לענות לו
"אתה מרגיש כואב?" העדפתי להעביר את השאלה אליו
אחי הסתכל עלי והשפיל את מבטו
"לפעמים אני מרגיש שהלב שלי עומד להתפוצץ"
הוא עצם את עיניו המלאכיות וכאילו נכנס לתוך עצמו
"הלב שלי צורח לי , אני עומד להתפוצץ , ואני מנסה להרגיע
אבל לא תמיד הוא מקשיב , לפעמים הוא מתפוצץ לי ואז.. אני פוגע בכולם
החברים שלי נעלמים , אבא ואימא כועסים ולא מבינים , ו.."
הוא פותח את עיניו ומסתכל עלי במבוכה
"אני .." הוא מגמגם , "סליחה שאני ככה מפיל עליך , רציתי לבדוק שאני לא היחיד"
הסתכלתי עליו בעיניים נוצצות שמנסות להסתיר את הדמעות
וכמו אמרתי ,
אח , איפה היית עד עכשיו?
למה שתקת? הייתי פה תמיד, כדי לשמוע ולעזור, אבל שתקתי
ידעתי שהזדמנות כזאת לא תחזור
שתקתי נתתי לו לפרוק הכל
לאחי הגדול
הוא המשיך ושוב עצם את עיניו שוקע בתוך עצמו
"אני מראה לכולם שהכל טוב ושאני בסדר, ואף פעם לא כואב לי
אבל, זה לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן, אז אני בוכה באיזה מקום שקט"
"אבל מה? אסור לבכות? " קטעתי אותו בסערה,
הוא פתח את עיניו והביט בי , במבט של מה את מי את איפה את חיה
"את האמת שהיה פעם אחת, שבכיתי, בכיתי על הגורל, בכיתי שכמה חברים התעללו בי
בכיתי באמצע הכיתה, מול כולם, בפעם הראשונה ואחרונה של חיי, בכיתי את החיים שלי
ואז החברים הסתכלו וצחקו, כולם, אף אחד לא נתן לי יד, השאירו אותי עמוק עמוק בתוך הלבד
כולם חיקו אותי, נשברתי, התביישתי בעצמי, התביישתי שאני תינוק
ומאז ההצקות רק נמשכו, שנה שלימה של סבל וכאב, שנה שלימה שפצעה לי את הלב
שנה שגמרה אותי, שנה שהפכה אותי לבחור קר ואטום" הוא סיים את דבריו
ואני האחות הקטנה הסתכלתי עליו במבט בוחן
לתוך העיניים, עמוק עמוק
ראיתי שם בפנים את כל הכאב והדמעות שהוא השאיר שם
ראיתי שם הכל
ואז הוא בכה
אחי הגדול הגיבור החזק בכה
בכי סוער, בכי שהודחק שנים בכי כואב ועצוב
בכי של אחד שכל כך רוצה להיות אהוב
בכי של אחד בלי חברים
הוא בכה בלי להפסיק האח הגיבור שלי
ואני האחות הקטנה בכיתי איתו ביחד
בכינו אני והוא בכי של הקלה
בכי של אחים אוהבים שאיכפת להם
בכיתי עליו שהוא לא מצא לו מקום
בכיתי עליו שהוא נשאר לבדו בלילות קרים
בכיתי עליו על האח המושלם שלי
שחברים אכזריים הרסו אותו
בכיתי עליו על הגיבור הזה
