"את יודעת למה בכיתי? כי רציתי אותך".
אני מתפרקת כשאני שומעת את המילים האלו. אני רוצה לקחת אותה, למעוך, לקווצ'ץ' הכי חזק שיש, ולבלוע. אני רוצה אותך בתוכי, אחותי. את הגוש הקטן הזה, שהלב שלי מפרפר מאהבה כשאני חושבת עליו.
אנחנו משחקות יחד. אני הסבתא ואת קונה לי מתנה ליום הולדת. את מביאה לי דוק עם חיוך רחב על הפנים, ומסבירה שזו בכלל סוכריה.
ובזה הרגע לא הבאת לי לא דוק, ולא סוכריה, אלא מנה גדושה של מתיקות וטוהר ותום, שנכנסת לי עמוק ללב ומתפזרת בכל הגוף.
אני אוהבת אותך. אני רוצה לצעוק את זה ולצרוח. אני רוצה להוציא מתוכי כדור של אהבה ולשים לך אותו בגוף, שיסתובב שם ויזכיר לך תמיד שיש מישהי שאוהבת אותך כל כך.
אני רוצה שתדעי שאת טוב טהור, שאת מיוחדת, שאת מופלאה ואדירה ואהובה.
אני רוצה שתדעי זאת לעולמים, שתרגישי את זה תמיד, ושאף פעם לא תעיזי לזלזל בעצמך.
ולי? לי אני מאחלת את אותו הדבר. כי גם אני הייתי פעם בת שלוש, כמוה. ואם הייתי יכולה לחזור בזמן, ולראות את עצמי מתנהגת בתום, במתיקות ובאהבה- הייתי מספרת לעצמי כמה שאני טובה ויפה ואור גדול, אבל באמת.
והייתי מזהירה את עצמי שלא אעז להפחית מערכי לעולם.
