אני מעבירה את הסכין אחורה וקדימה באיטיות ואז מסתכלת במראה וצוחקת.
אני מחייכת ושומעת את הדם מטפטף, טיפה ועוד טיפה על גביי הרצפה.
אני יודעת שזה רע, אסור, מזעזע ומבחיל, אבל זו הדרך היחידה, כי אני גם יודעת שאם אצליח לחייך כשאני מדממת מבחוץ, אצליח לחייך גם כשאדמם מבפנים.
אני מנגבת את הדם מהרצפה, מהיד, מהסכין. שומרת על החיוך.
מחכה שהפצע יפסיק לדמם. שומרת על החיוך.
מסדרת סביבי, שלא ידעו, שלא ירגישו. שומרת על החיוך.
דפיקות, אמא נכנסת.
"הכל בסדר, חמודה?"
"בטח"
חיוך.
"יופי."
"למה באת? צריכה משהו?"
חיוך.
"אנחנו יוצאים לקניות, את רוצה משהו?"
"לא, תודה."
חיוך.
הדלת נסגרת.
יוצאים לקניות? נו באמת. רק רצית לראות שאני בסדר.
אבל יש לי חיוך, הוא מרגיע אותך. מה הייתי עושה בלעדיו?!
כשאני כועסת, אני צוחקת.
כשאין בי רגש, אני מחייכת.
כשאני מדוכאת, אני קורנת מאושר.
כשאני מרגישה שאין טעם לחיי, כשאין לי כח לכלום, יש לי חיוך ענק על הפנים.
וכולם מאמינים. זה כוחו של חיוך.
(כתבתי את הקטע בעקבות שיחה עם חברה שעברה תקופה קשה, היום היא ב"ה בטיפול וקיבלתי את אישורה לפרסם אותו פה.)
