אבל בא לי למות כי בא לי לחיות, וחיי (עתה) אינם חיים. אני נופל וקם, כל פעם, ומגלה שהקימה שעברה הייתה הכנה לנפילה אחרת, ולפעמים גדולה יותר, הרבה יותר. אז נמאס לי מחיי, מחיים ריקים מתוכן של אמת, שהקדושה מנצנצת לה פה ושם אבל הכל מרגיש כמו אותות כזב.
נביא שקר, זה מה שאני. נביא לאחרים, שקרן לעצמי. "הכל יהיה טוב", אולי יותר בכיוון של "טוב, הכל יהיה" ואין לי מה לעשות בנידון. הוא חזק יותר ממני. או שאני כ"כ חלש כך שכל תבלין ותרופה קודמת לא מועילים לי.
ושוב אני נזרק על המיטה, הקליפה זרקה אותי, או שמא זו הקדושה? שוב אני בוכה בשקט - למה אני לא קדוש וטהור? הזהו אני? יהודי? כל כך נבזה ושפל? בעיני עצמי ה"אני" בכלל לא כזה. שוב אני שב בתשובה. שוב אני מכין את הקרקע לנפילה הבאה, או ליתר דיוק מכין את האת בתוך הבור לעת הבאה בתור.
ושוב תפילה, ושוב בכי, ושוב "השיבנו" ושוב "סלח". כל מה שאני מרגיש זה ההפך, ההפך מ'שוב' - בוש [ונכלם, אין דבר מפניך נעלם, מלך חי וקים]. אבל רבונו של עולם, אמירה אחת כל הזמן עולה מעמקי נשמתי, טהורה, אמיתית עד דמעות, [ושוב אני כותב ודומע, שוב
אבל]
רבונו של עולם!!! אבל לא להכעיסך נתכוונתי!!!
"עין במר בוכה ולב שמח", אבל לא הלב הזה אלא הלב השני. הלב השני של בחינת "בכל לבבך". הלואי והייתי חלל. כך לפחות (הוא) היה חלל בקרבי. ומרוב הלואי מתוכננת הנפילה הבאה. "אתה לא מבין כמה עמוק את הולך ליפול". אני באמת לא מבין, ואם דעת חסרת מה קנית? קנית הנאת רגע והמ(ר)ת (אותה ב)חיי עולם. אוי לי, אויה על נפשי.
ושוב הוא קם, פתאום הוא תופס דמות, כמה תמשיך לבכות?
אני כבר מאריך יותר מידי. לא ראוי לומר זאת אבל תבינו לבד מה אדם עושה ער בשעה כזו, בייניש ברמ"ח אבל לא זוכר אף פעם כי הוא ח(ו)מ"ר. י"א דצרת רבים פלגא דנחמתא, אני מתחנן בכל יום שלא תהיה כזו צרת רבים, באמת. הרשענו ופשענו לכן לא נשענו. די, חפרתי.
