ירח קטן של סוף חודש עומד בשמיים.
הוא צועד לאיטו על השביל, פורט את נשמתו על המיתרים.
"עולם הזה לאלאלא לאלאלא תשיג אותו. עולם הבא כןכןכן כן אותו תשיג" הוא שר לאט לאט, כמו נותן לכל אות ואחת להכנס לנשמתו.
חשוך ביער והפחד מזדחל אט אט אל ליבו. ראשו מסתחרר.
הוא עוצר שניה ונושם עמוק אבל הפחד לופת את נשמתו. מרגיש כאילו קפצו כל הפחדים על הפתח הקטן שנפתח, ועכשיו מכים הם בו בעוצמה.
פתאום מפחד הוא מהכל. העבר ההווה והעתיד מתקבצים ונהיים לגוש אחד גדול ומאיים.
הוא מתיישב, ככה, איפה שהוא, על השביל. מכופף את עצמו עד שנוגע מצחו באדמה. תמיד יש אדמה.
"תעבור תעבור" הוא לוחש ונושם. עוצם את עיניו ומכבה את המחשבה ואת ראשו הקודח, מדליק את הריק ונשכב מותש על האדמה.
"הפחד הזה.." הוא לוחש "תופעת לוואי שכיחה של העולם הזה. תוצאה של אי ידיעה או ידיעה מציקה שאותם גילה הרצון שאותו הצמיחה הגאווה.." הוא מרים את ידו ומשרטט באוויר את משפחת הפחד המפוארת עד שנופלת ידו שוב אל האדמה בחוסר כוח.
"אני לא רוצה לפחד אבא אבל הכל ככ מפחיד"
הוא מתרומם לאט ומשעין את ראשו על גזע עץ רחב ומניע את אצבעותיו על המיתרים
"כל העולם כולו, כל העולם כולו גשר צר מאד. והכלל והעיקר של יתפחד כלל. והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל" הוא שר בלחש.
"תמוה. אם העולם הוא גשר משמע שיש גובה.. ועוד הגשר צר.. תמוה שהכלל והעיקר זה לא לפחד. מצחיק משו..
אם הייתי צריך לכתוב את הכלל הראשון להולכים על גשר צר הייתי כותב "הכלל והעיקר לא להסתכל למטה" "הכלל והעיקר להחזיק חזק". תפחד.. תפאדל.. אבל תחזיק חזק! את מי בכלל מעניין הפחד כשמדובר בגשר צר??" הוא מרים את ראשו למעלה "אבל אתה, אבא טוב, אתה שמת לנו כאן צדיקים שמסתכלים על העניינים אחרת, שיודעים שמהגשר הזה אי אפשר ליפול, תמיד יש מי שמחזיק. הגובה הוא אשליה, אשליה של העולם הזה וככה ממילא הפחד בא ממנו והוא זה שמונע מאיתנו את ההתקדמות. "שלא *יתפחד* כלל. שלא יפחיד האדם את עצמו. אם יפחיד האדם את עצמו יגרום הוא עצמו לאשליית נפילתו."
עדיין מותש אבל עיניו תקועות בשמיים והוא שר "שלא נתפחד כלל שלא נתפחד כלל שלא נתפחד כלל כי עימנו קל" יותר חזק ויותר חזק עד שקורעת צעקתו את הפחדים כולם.
הוא קם מאושש. חיוכו מואר באור החיוור של הירח.
שניה לפני יציאתו מהיער הוא מתכופף לאדמה ובבטחון הוא כותב
"עיקרו של העולם הזה זה לא העולם הזה".
הוא צועד לאיטו על השביל, פורט את נשמתו על המיתרים.
"עולם הזה לאלאלא לאלאלא תשיג אותו. עולם הבא כןכןכן כן אותו תשיג" הוא שר לאט לאט, כמו נותן לכל אות ואחת להכנס לנשמתו.
חשוך ביער והפחד מזדחל אט אט אל ליבו. ראשו מסתחרר.
הוא עוצר שניה ונושם עמוק אבל הפחד לופת את נשמתו. מרגיש כאילו קפצו כל הפחדים על הפתח הקטן שנפתח, ועכשיו מכים הם בו בעוצמה.
פתאום מפחד הוא מהכל. העבר ההווה והעתיד מתקבצים ונהיים לגוש אחד גדול ומאיים.
הוא מתיישב, ככה, איפה שהוא, על השביל. מכופף את עצמו עד שנוגע מצחו באדמה. תמיד יש אדמה.
"תעבור תעבור" הוא לוחש ונושם. עוצם את עיניו ומכבה את המחשבה ואת ראשו הקודח, מדליק את הריק ונשכב מותש על האדמה.
"הפחד הזה.." הוא לוחש "תופעת לוואי שכיחה של העולם הזה. תוצאה של אי ידיעה או ידיעה מציקה שאותם גילה הרצון שאותו הצמיחה הגאווה.." הוא מרים את ידו ומשרטט באוויר את משפחת הפחד המפוארת עד שנופלת ידו שוב אל האדמה בחוסר כוח.
"אני לא רוצה לפחד אבא אבל הכל ככ מפחיד"
הוא מתרומם לאט ומשעין את ראשו על גזע עץ רחב ומניע את אצבעותיו על המיתרים
"כל העולם כולו, כל העולם כולו גשר צר מאד. והכלל והעיקר של יתפחד כלל. והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל" הוא שר בלחש.
"תמוה. אם העולם הוא גשר משמע שיש גובה.. ועוד הגשר צר.. תמוה שהכלל והעיקר זה לא לפחד. מצחיק משו..
אם הייתי צריך לכתוב את הכלל הראשון להולכים על גשר צר הייתי כותב "הכלל והעיקר לא להסתכל למטה" "הכלל והעיקר להחזיק חזק". תפחד.. תפאדל.. אבל תחזיק חזק! את מי בכלל מעניין הפחד כשמדובר בגשר צר??" הוא מרים את ראשו למעלה "אבל אתה, אבא טוב, אתה שמת לנו כאן צדיקים שמסתכלים על העניינים אחרת, שיודעים שמהגשר הזה אי אפשר ליפול, תמיד יש מי שמחזיק. הגובה הוא אשליה, אשליה של העולם הזה וככה ממילא הפחד בא ממנו והוא זה שמונע מאיתנו את ההתקדמות. "שלא *יתפחד* כלל. שלא יפחיד האדם את עצמו. אם יפחיד האדם את עצמו יגרום הוא עצמו לאשליית נפילתו."
עדיין מותש אבל עיניו תקועות בשמיים והוא שר "שלא נתפחד כלל שלא נתפחד כלל שלא נתפחד כלל כי עימנו קל" יותר חזק ויותר חזק עד שקורעת צעקתו את הפחדים כולם.
הוא קם מאושש. חיוכו מואר באור החיוור של הירח.
שניה לפני יציאתו מהיער הוא מתכופף לאדמה ובבטחון הוא כותב
"עיקרו של העולם הזה זה לא העולם הזה".
