מעצבנים

שנאתי ששאלו אותנו למה התחתנו כ"כ צעירים. כאילו,  מ ה  ז ה  ע נ י י נ כ ם????

@פשיטא

@השם בשימוש כבר

בזמן חיבור למוניטור...

אחות:איזה הריון שלך?

אני:שני

אחות:אה, סבבה, אז את כבר עשית מוניטור...

אני:לא, לא עשיתי...

אחות:איך זה הגיוני??

תפעילי שכל!!

לא הבנתי נכון ופתחתי. 

מצטערת על היציאה. 

קשה פשוט

אצלנו:

"וואו, כל הכבוד לך, ממש. מעריצה אותך, באמת!" (כאילו שאני בחרתי מרצוני ללדת תאומים...)

"תגידו את האמת - על מי מהם הייתם מוותרים? הרי הם סתם אחד כפול אחד..." (אחים שלי. בצחוק )

"הוא הבן והיא הבת, נכון?" (אתה לא רואה, אדוני הזר, ששניהם לבושים בכחול??)

"וואו... תאומים... מסכנים... איזה קשה..." (אב לתאומים אמר זאת לבעלי, בטון של שומע בשורות רעות...)

"הם נשמה אחת שמחולקת בשני גופים!" (שכן משיחיסט שכזה שגרנו לידו פעם...)

(וגם כאן, בטח היו עוד משפטים כאלה...)

שיש לך תינוקות שלא ישנים בלילה... זו התמודדות פי כמה קשה!

(האמת - מה שיש להעריץ בכל מצב נתון בלי בחירה - זו דרך ההתמודדות עם המצב. אם האישה בוכה ומתלוננת שיש לה תאומים, או בוכה ומתלוננת שיש לה ילדים שלא ישנים בלילה - אז אין מה להעריץ. אם היא מתמודדת בזה בגבורה יחסית, וממשיכה לתפקד למרות הקושי - אז אפשר להעריץ...)

והיא עוד אמורה לאבחן גם דיכאון אחרי לידה... המשפטים שלה יביאו לדיכאון!

שהתחתנתי בגיל היא: 18 יואו מה את נשואה? אני : כן התחתנתי צעירה היא: יואי יואי אל תהי מאלה החרדיות שמביאות כל שנה ילד תנוחי קצת חבל על הבריאות שלך ועל הכוחות שלך אני כזה:  כן כן הכל בסדר תודה חחחח

חנקתת

"מזל טוב לנישואיכם [...] שתיהנו הרבה מהחיים, ואל תמהרו עם הילדים..." (מתוך מכתב שקיבלנו עם מתנה לחתונתנו, מדודה שלי).

"אבל הוא עוזר לך עם הילדים, נכון? אני פשוט לא יודעת איך זה אצל הדתיים..." (דודה אחרת שלי).

"עכשיו אני מבינה איך אתם מסתדרים עם שבעה ילדים - פשוט מתעלמים מהם כשהם בוכים..." (הדודה מהמכתב. אם לא הייתן שתיכן מדברות איתי, ואם לא הייתי מנומסת, הייתי כבר מזמן רצה לתינוקת הבוכייה שלי!)

"אז אני מבינה שכדי שהוא יתחיל לזחול - הוא צריך עוד אח קטן..." (הפיזיותרפיסטית של הבן שלי, כשסיפרתי לה שאני עצמי התחלתי לזחול רק אחרי שראיתי את אחותי הקטנה זוחלת. תכל'ס כבר הייתי בהיריון אז, אבל לא התכוונתי לספר את זה לפיזיותרפיסטית, מתוקה ואכפתית ככל שתהיה).

"את רוצה לחלות בשפעת ולמות בייסורים??" (האחות בקופת-החולים, כשסירבתי לבצע חיסון שפעת באחד ההיריונות).

"יש לך סדר-עדיפויות מוזר..." (האחות במחלקת יולדות, כשהעדפתי שהתינוקת שלי תהיה איתי בלילה הראשון של חייה, במקום להתאושש "בשקט" מהניתוח הקיסרי שעברתי).

"את בטוחה שאת האמא? את נשמעת כמו ילדה בת חמש!!" (טלפנית שהתקשרה לבקש תרומות. האמת, גברת, אז עוד לא הייתי אמא. חבל שבכלל אמרתי לך שאני כן...)

[בטח יש עוד, אבל נסיים כאן...]

אחרי שתישן מספיק, ותנפוש מספיק מכל מיני ילדים שמציקים ובעיקר טלפניות שמציקות...

כולה התקשרה לבקש את אמא , מה הביג דיל ? 
אפשר לענות יפה וזהו .. כאילו לא ברור ...

אבל זה לא יפה שהכללתי את כולן

וואי וואי. חנקת

והערות שלך-- בכלל

אבל כל אחת הייתה מתפוצצת מחדירה לרחמה(נראלי לפחות...)

ויכולתי אח"כ לצחוק עם בעלי ועם אמא שלי על המשפט ההזוי...

ועכשיו אני כותבת לכן מעולם האמת

ומה עשית עם עצמך???

אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח...

(כנראה בגלל העובדה שאנחנו *באמת* ילדים)

ישלי כבר יותר מידי אאוטינג

כותבת לך בפרטי

אשה הזיה.

במחילה ממנה, אבל, יש דברים שלא שואלים/אומרים!!

זה מסוג הסיפורים שאני לא יודעת אם לצחוק או לבכות...

הכי קשה בהתמודדות לא פשוטה זה התגובות מסביב.

אח שלי שאל אותי יומיים אחרי ההפלה אם אני בהריון

כאילו--

מה????

כשישבנו שבעה על חמותי 

יש לי הרבה גיסות בלעה״ר

נכנס פתאום איזה צדיק אחד ל״עזרת נשים״ מתחיל לנחם באריכות במבטא אידישאי כבד

לאף אחד לא ברור אם הוא ברמת רב דגול

או איזה הומלס במלבושי כבוד

שלוש

שתיים

אחד

אפסססס

אחת הגיסות נשברת ראשונה נשפכת מצחוק

כל האחרות פתאום כובשות פניהן בטישואים

נהרות של דמעות צחוק נהרו שם.

איזה כיף!

אני צפיתי בכל זה מאחורי גבו של הרב הבלתי מוגדר.

יכולתי לצחוק בקול.

לראות את נסיונותיו הנואלים של בעלי להפוך את השבעה לאירוע מכובד.

מסתכל עליהן במבט מזרה אימה

מסנן- זה לא לכבודה של אמא

בוא. כולנו עצובים ברמות שלא יאמנו. זו הייתה פטירה מאוד מאוד עצובה.

אף אחד לא שמח כאן

רק מה?

הצחוק קרוב לבכי

ואנחנו נשים מטומטמות😆

נכון הוא נולד בטעות?

אז איך את עם זה?

אשרייך!!

ואחר כך היא לא מבינה מה פדיחה בזה....

חצי שנה אחרי שהתחתנו, הלכתי עם אחי הגדול לבית שלי בקצה השני של היישוב...

ואז מישהי ראתה אותנו ואמרה "וואי איזה זוג חמוד!! מתי התחתנתם??"

התפוצצנו מצחוק והסברנו לה מבעד לדמעות(צחוק) שאנחנו אחים...

ובאמת השואלת התלבטה אם זה באמת בעלי... (הוא היה אז בין 17 בערך... )

כשהבכורה שלי היתה בת שבועיים בערך, נכנסתי לחנות משקאות לקנות בקבוק יין קטן, מתנה לבעלי.

אני נכנסת עם מטפחת שמכסה את כל הראש - לא פאה טבעית שאולי אפשר להתבלבל, ואי אפשר לחשוב שזה קשת, כן?

ובנוסף - גם עגלת תינוק עם תינוקת בפנים...

ושאלו אותי בת כמה אני!

בהריון ראשון שבוע 42 בהתחלה במעקב הריון עודף

\אני קטנה ורזה (חוץ מהבטן כמובן)

והרופא שואל כמה הערכת משקל אז עניתי לו

ואז אמר: מזה יש לך ממוטה בבטן

באמת.

כל הכבוד לך!!!

מעריכה השקעה והתייחסות

גיליתי שאני בהריון של השני

תוך שבועיים גג הבוס עלה עלי (הקאות וכל היתר)

ואז אמרתי לו שאני בהריון

הבוס: זה בכוונה?

אני: כן!

(אז לא רציתי שיחשוב אני ילדה קטנה)

גם לי הרופאה רשמה פעם ברשימת האבחנות בתיק הרפואי שלי - OBESITY, כלומר, השמנת יתר.

אלא מה - הייתי בהיריון, בחודש שביעי או שמיני! פלא שה-BMI שלי טיפס??

(ברגיל אני גם מעל ה-BMI שלי, בזכות ההיריונות וזה שלא ממש הצלחתי לרדת עד הסוף אחריהם - אבל הוא לא בהגדרה של השמנת יתר...)

אחיין בכיתה א: אתם יודעים שאתם לא אבא ואמא? אתם סתם התחתנתם. צריך ביהיו ילדים כדי להיות אבא ואמא. 

תודה מתוק. אם רק היית יודע על כמה פצעים בלב דרכת במשפט הככ 'תמים' שלך.

הבת שלי פעם אמרה לגיסי וגיסתי: "אני נולדתי לאבא ואמא שלי מיד אחרי החתונה! אז איך זה שלכם עוד אין ילדים?"

הטפתי לה בצד על כך אח"כ, והיום ב"ה היא גדולה ולא תאמר דברים כאלה...

בע"ה גם האחיין החמוד שלך יגדל, ויבין שלא אומרים ככה. ובע"ה עד אז גם לא תהיה לו סיבה לומר *לכם* ככה...

הם היו שם

סבתא שלי: וואי, ***** ממש השמין מאז החתונה, את מפטמת אותו, מה??

ערב שבת, חודשיים בערך אחרי החתונה, יוצאת מהבית כנסת.

בעלי מחכה לי, אני מגיעה אליו, באים ללכת.

פתאום עוצרת אותי אחת המתפללות(שהבן שלה היה בגן שעבדתי בו),

"זה בעלך?? הוא נראה ממש קטן, כאילו הרגע חגג בר-מצווה!"

והיא אמרה את זה בצורה ככ מזלזלת שהשתדלתי ממש ממש לא לצאת עליה!!

זה היה מרתיחחח

ביקש צדקה, ובעלי נתן לו. אנחנו עם עגלת תאומים עם שתי המתוקות שלנו. הוא מברך אותנו - "בן זכר עוד השנה!" (עזבו את זה שמדובר בראש חודש אלול ואני לא בהריון כך שלא ברור איך זה יכול בכלל להתקיים...) ואני ישר - "אבל אני רוצה בת!"

הוא נתן בי מבט המום...

ועוד אחד:

באחת הפגישות לפני שהתארסנו (יצאנו בשידוך, חרדים למהדרין, כן?), נכנסנו לחנות אחת. המוכר שואל אותו עלי - "זאת אשתך?" (עזבו את זה שאני בשיער פזור ולבוש צנוע, ליד בחור ישיבה...) הוא עונה - "לא". והמוכר ממשיך ושואל - "זאת חברה שלך?"

אני לא זוכרת מה בעלי ענה, אבל אני החלפתי כמה וכמה צבעים (החנות הייתה מלאה בלקוחות שצפו במחזה בעניין רב), וברחנו ביחד מהחנות תוך שהמוכר ממשיך להמטיר עלינו ברכות מברכות שונות...

הבחורה הזאת חיה בסרטטט

מסכימה עם כל מילה!!

(במיוחד עם "פשיטוש")

וזה באמת לא קל כשאת עובדת קשה והוא לכאורה לא וגם לא מכניס.

הוא היה בייעוץ תעסוקתי? מה הוא עושה עכשיו בשביל כן למצוא את עצמו?

ולגבי עניין הקניות והחיסכון, באופן כללי כדאי שיהיה לכם קו כלכלי בבית, מתחיל בלדעת מה האפשרויות שלכם להוציא, לתעדף על מה. ולהחליט ביחד שיש דברים שכל אחד יכול לקנות בלי "האישור" של השני

ואם יש צרכים, כמו קניות עונתיות שהם צורך, אז קונים. כמובן אם יש אפשרות ובמסגרת מה שנכון וצריך. אבל בלי מצפון..

בהצלחה יקרה!

ממה שבשליטתך.

המצב באמת מעצבן, ואם הוא לא זמני, אז בכלל.

גם המפרנסת העיקרית, גם ההתנהלות בבקרים עליך, וגם הפינוקים והחסכנות.

הכל חונק.

תחלקי את זה למה שבשליטתך ויש לך יכולת לעבוד עליו, ולמה שבשליטתו.

עניין הפינוקים והחסכונות זה מקום שווה לעבוד עליו, זה יתן לך אנרגיה שאת זקוקה לה ופחות תחושת מחנק לתקופה הזאת.

תבדקי עם עצמך על מה זה יושב, בד"כ זה משהו שסוחבים מהבית ולא מולד.

בקשר לבקרים, זה עניין שאתם יכולים לפתור ביחד בשיח.

וסביר מאוד שזה מזין גם את חוסר מציאת העבודה. מבוגר שקם מאוחר עלול כבר להתחיל את היום בתחושת כישלון.

דיברתם על זה? זה פתיר עם מאמץ מצידו.

ובקשר למציאת עבודה, אם הוא עושה את מה שהוא יכול ,אולי כן כדאי לתת לו זמן מוגדר של חיפושים, ואם הוא לא מוצא הוא יצטרך להשתלב עם מה שיש.

ולמדתי לאחרונה על בשרי משהו ממש חשוב:

לא לצפות שמישהו יראה אותנו אם אנחנו לא

רואות את עצמנו.

האחרים ובמיוחד בן הזוג, הם השיקוף המלא שלנו.

אם יש לנו חוסר בנקודה מסוימת, עולה לנו ציפייה שהוא ישלים את הנקודה החסרה.

אבל זה בדיוק הפוך.

כשאת לא רואה את עצמך ולא נותנת מקום

לעצמך, לא מפנקת את עצמך - עולה ציפייה שהוא יראה אותך, שהוא יצטמצם כדי שלך יהיה יותר, שהוא יקום כי את עובדת, שהוא יחסוך כי לך קשה.

אם את לא מצליחה לראות את עצמך ולתת לעצמך, על אחת כמה וכמה שהוא לא.

הוא לא ישן מאוחר ככ

אבל כן קם בלילה לילדים (יכול להיות גם כמה פעמים ולשבת לידם עד שנרדמים שזה כן הורס את הלילה, אני אין לי מושג אני ישנה רצוף וביי חח)

אבל הוא עם משקל עודף שזה בטוח מעייף…

זה באמת קשה לו שהוא קם ככה מאוחר

אבל לא יודעת אני לא אמא שלו לא מתאים לי לרדוף אחריו שיתעורר מהשעון המעורר/ ידאג לצילצול חזק יותר…

זה לא שאני לא רןאה את הצמי, אני יןדעת שאני צריכה, אבל בפועל אני אומרת מה נעשה אי אפשר יש דברים אחרים שחשוב

ואני מרגישה שהוא לא עושה את הצד השני, בין כי הוא גדל הרבהההההה יותר מפונק ממני או כי גם ככה החיים שלו במקום מתסכל אז קשה לו יותר לדחות סיפוקים, לא יודעת

אבל בסוף מרגישה שאני דוחה צורך שלי, כי מה לעשות, והוא לא…

בסוף הרשימה.

הוא לא יתייחס אליך אחרת כל עוד את לא תתייחסי לעצמך אחרת.

יש לנו אולי ציפייה מבן הזוג שזה יקרה, אבל זה אף פעם יקרה, לא כי הוא אוהב או לא אכפתי, כי אנחנו הבלעדיים שמנווטים את החיים של עצמנו, גם בן זוג לא יכול למלא לנו בור.

מגן לאייפד שלו לא חשוב יותר משמלת החג שלך.

אולי תקחי על עצמך סכום כסף הגיוני לפינוק חודשי שאת צריכה לעמוד בו.

אגב, יותר כסף לא בהכרח אומר יותר פינוק, זה ממש סטייט אוף מיינד, מכירה עשירים שלא מצליחים לחיות באמת בשפע.

תתחילי מלפנק את עצמך ולהציב גבולות כמו זמן מסוים של מציאת עבודה, היא לא חייבת להיות העבודה המושלמת העיקר להיות בתנועה ודבר יוביל לדבר.

כשהייתי בעבודה הקודמת הייתי אומרת שכשאעבור וארוויח יותר אצליח להוציא עליי יותר

והוא היה אומר שאם לא אשנה את החשיבה שלי גם אם ארוויח שלושים אלף בחודש זה לא ישתנה

כיום זה הסכום שאני מרוויחה ברוך ה' ואמנם הצלחנו לעבור דירה סופסוף ויש לנו יותר עצמאות אבל אני את החיים שלי והיחס לעצמי- זה לא השתנה אני עדיין לא אקנה לי אייסקפה בקניון…

והעבודה- אני לא יודעת איך אנשים מוצאים עבןדות 'סתם' שהן עבודות אמיתיות!! כל מה שהוא רואה זה משמרןת וסופשים די נו

רק לגבי חוסר התעסוקה שלו, היתה לי תקופה כזו בחיים שלא מצאתי את עצמי מבחינת תעסוקה.

זה היה קשוח ברמות, בהשגחה פרטית התחתנתי בתקופה הזאת וזה עשה עניין בחיים, אבל זוכרת ימים שלמים בלי מטרה, בלי להרגיש מועילה, זה היה על גבול הדיכאון בשבילי.

אז אני לא מכירה אותו, וטוב לשמוע שהוא מפנק אותך ואת מפרגנת לו, אבל בסוף בנאדם צריך מסגרת של יום ותחושת מסוגלות, חושבת שאצל גברים זה עוד יותר קריטי.

לכן קודם כל הייתי מנסה להגיע לשורש של זה, גם אם לא מוצא עבודה בתחום שימצא עבודה זמנית אחרת, שיחליף כולל למקום שאפשר לקבל מלגה ועומדים על הזמנים, העיקר לא לחיות בבטחה אין סופית.

ולכן אני עכשיו לא ריצה ללחות עליו או להראות שאני קצרת רוח בנושא

כולל עם שעות הוא היה וזה היה לו סיוט שלא מהעולם הזה

הוא הרגיש שבשביל ה1800₪ שמשלמים לו 'קונים את נשמתו' חח אל תצא אל תחזור מתי הלכת לבודיע לפני

הסיבה שעכשיו היא מצליח ללכת לכולל ולהנות שם זה כי בגלל שהוא לא מקבל מלגה כבר הוא חופשי, יש לו חברותא עם גיסי שהם חברים, והוא לומד לנפש שלו, לא לפי שעון…

ועבודה זמנית, קל להגיד עבודה זמנית, קשה למצוא אותה… עבד כמה חודשים בתוך נציג תמיכה טכנית, היה מאוד מאוד מאוד קשוח

משמרןת עד אמצע הלילה וימי שישי ומוצש ומשכורת פח אשפה ואין אופציות קידום, עזב שם כי היה ממש לא טוב

וקצת חטף טראומה

אני מבינה שגדלתם בסביבה חרדית

ורוצה להרגיע שהוא ממש לא היחיד

מאוד מאוד קשה להסתגל לסדר יום, משמעות ומשמעת כשלא התחנכת לזה.

הרבה מאוד גברים רגילים לחיות עד החתונה כשמישהו דואג לצרכים הפיזים שלהם, הם לא צריכים לעבוד (ואפילו אסור להם), הם לא נדרשים להשגים משמעותיים (הם צריכים לשהות בבית מדרש, לא להבחן/להביא כסף)

לעומת הבנות החרדיות שמורגלות לעבודה, לימודים והשגים מגיל מאוד צעיר.

בנוסף, לך יש מקצוע, מגיל מאוד צעיר ידעת שתלמדי מקצוע. יש לך הגדרה, את יודעת מה את עושה. לו אין. זה משמעותי מאוד.

כך שהמצב שאת מתארת הוא נפוץ וקשה מאוד לשבור את ההרגלים ולהתחיל להיות יצרני ומשמעותי.

ואפשר להבין את התחושה שלו, את עובדת, יצרנית, חסכנית, מספיקה. והוא לא למד איך לעשות את זה.

השינוי צריך לבוא ממנו, לדעתי.

להפסיק לבזבז זמן, אין סיבה ללכת לכולל אם הוא לומד שם ברצינות.

לפעמים קל להתחיל לימודים, מרגישים מחויבים יותר ויש סדר יום.

לשאול את עצמו מה הוא רוצה להיות ולא איך להעביר את הזמן.

הרבה אנשים מגדירים את עצמם אברכים עם עבודה צדדית, וזה לא תמיד נכון, מה שגורם להם להיות לא מספיק רציניים.

להתייעץ עם אנשים שעובדים בתחומים שמעניינים אותו.

מקווה שמובן

קודם כל חיבוק, אין לי ככ מה לייעץ אלא רק רציתי לנחם ולהגיד שגם אצלנו אמנם בעלי עובד אבל אני יותר החסכנית ובעלי יותר לארג' ( מה לעשות, בכל זאת מרוקאי;). נכון שיותר רווח שהגבר הוא כביכול החסכן אבל זה לא תמיד כך, יש כל מיני זוגות.. אין חוקיות ואל תרגישי לא בסדר עם המשוואה הזו.

זה כמעט בדיוק אנחנו,

היה תקופה שבעלי היה בלי עבודה והיה תקופה שאני.

ויכולה להגיד לך שהתקופה הזו שהייתי בלי עבודה הייתה מדכאת מאד, ולא פחות שבעלי היה בלי. לראות בן אדם כל כך קרוב אלייך מתוסכל כל כך והולך סביב עצמו זה באמת מדכא.

ועוד יותר להיות ככה בעצמך. זה ימים שלמים שמתחברים אחד לשני בלי התחלה אמצע וסוף. הכל נמרח ונוזל, ובדכ גם מתמלא במלא מלא שעות מסך מיותרות שלא עושות טוב על הנפש.

יכולה להגיד לך שבדיוק לפני שנה שהחלטתי שזהו הגעתי לקצה, ועם הרבה עזרה של בעלי התחלתי להתנדב במשהו שאני מאד אוהבת. לא ניסתי לחפש בזה עבודה.

כי גם לי מאד קשה בקרים, ולהתחייב להסדרי עבודה מאד נוקשים וזה הופך את הכל למעמסה מאד מאד גדולה (קשור גם מאד להפרעת קשב, לא יודעת אם במקרה של בעלך אבל אנשים עם קשב שמישהו אומר להם משהו לעשות זה מכניס ללחץ ומוציא את כל האוויר...) אבל ברגע שזו הייתה התנדבות זה היה סיפור אחר.

ועכשיו כבר שנה שם, ולא זה עדיין לא מכניס כסף, אבל זה הכניס סדר ליום, ותחושת מסוגלות וחווית הצלחה (והיומיים בשבוע שאני כן עובדת נהיו סבילים יותר)

אז לא יודעת כמה זה רלבנטי אלייך או לבעלך. אבל לדעתי חייב להתחיל בלעשות משהו. לא עבודה שירותית משעממת, משהו שהוא אוהב באמת, שהוא מצליח בו. גם אם כרגע זה לא יביא כסף. שיש לך משהו שאתה אוהב ומצליח בו קל לך יותר לקום בבוקר, כמה שאתה עייף.

צריך ימים עמוסים טוב,

ולשנות את המיינד בראש. לסגור תקופה X שהיה כך וכך ולהתחיל מחדש, עם אנרגיות.

אצלי מאד עזר לי שבעלי דחף אותי, לא בקטע ביקורתי או שיפוטי אלא באמת ממקום של לבוא לעזור לי כשאני עמוק בלופ של- לא עושה כלום.

אז אולי תנסי, תנסו לשבת יחד לחשוב מה הוא אוהב, איך תוכלי לתמוך בו, מה הוא עושה כדי לצאת מהלופ הזה. זה מלא עבודה עצמית, ועם תמיכה ודחיפה של בן זוג זה פי מאה יותר קל.

בהצלחה רבה לך

ואת נשמעת אלופה ממש,

מגיע לך הרבה יותר מאייס קפה ושמלה לחג,

אבל לפחות תתחילי בזה😉

אני ממש מסכימה איתך שצריך לעשןת משן, כל משו כדי לצאת מהלופ

הבעיה היא ש'כל משו' צריך להיות משהו שהוא אוהב באמת כי אחרת זה פשוט לופ אחר

(חמותי באמת אומרת שיש לו קשב וריכוז, יש לה המון ילדים ורובם אובחנו לא כולם נטלו ריטלין, הוא לא אובחן אבל היא בטוחה בזה אני נןטה לסמוך על העין שלה בדברים האלו כי גם לה יש וגם הילדים וגם למדה הוראה מתקנת אז כנראה שזה גם קשור…)

הוא מאוד מאוד אוהב ומאוד מאוד מוכשר בכל הקשור לטכנולוגיה (הוא הפך את כל הבית שלנו לחכם תוך שעתיים עם ציוד שהזמין מעליאקספרס וידיים טובות לחשמל, פיתח אפליקציה מדהיצה שמשווקת כבר לאנשים לגמרי לבד ובכללי כל מי שבמשפחה תריך לקנות מכשיר טלפון רובוט ניקוי אייפד רכב- כולם פונים אליו הוא אלוך ויש לו סבלנות)

אבל אין מה לעשות עם זה חוץ מלעבןד בהייטק… וזה לוקח זמן…

ותודה על המילים הטובות שלך❤️

אבל זה לא נשמע רק הייטק, ידיים טובות וחשמל זה לא איזה סוג של הנדסת חשמל או משהו?

תנסי לחשוב על עוד כיוונים שלא חשבתם עד היום,

הצ'אט מצוין בדברים האלו, תתארי לו במה הוא טוב, שייתן לך כל מיני אופציות שאפשר.

(סתם לאחרונה ראיתי שמגייסים מהנדסי חשמל לרכבת או משהו כזה וזה היה נראה מגניב)

וזה כזה מטורף שאת מצליחה לראות במה הוא טוב ומוכשר,

וזה כנראה הנס שלו,

כי לפעמים מגיעים לנקודה כזו מיואשת שלא זוכרים כלום בעצמך, ומישהו מבחוץ שבא ואומר לך

אתה טוב ב זה ובזה ובזה, פתאום מאיר נקודות, ואללה נכון אני באמת טוב בזה ואוהב את זה, מחזיר לחיים קצת....

בעזרת ה' שנה של הצלחות והתחלות טובות.

שנה של אנרגיות 🔥

למשל- הנדסאי חשמל ולהיות חשמלאי/טכנאי(לא מהנדס אלא הנדסאי)

ואולי בנתיים יתאים לו לעבוד בחנות אלקטרוניקה?

לייעץ, לתקן במעבדה וכאלה?

לעבוד בתור עצמאי בהתקנת בית חכם, מצלמות אבטחה, דברים בסגנון הזה?

אני חושבת שיש המון דברים בכיוון הזה שאפשר לעשות, ולפי מה שאת מתארת יכול להיות שעצמאי יתאים לו יותר משכיר.

למי מותר להתקין מכשירים מעלי אקספרס?

או לחבר משהו בחוטים מאחורה

וברור שלהןציא כסף שיחזור זה הגיוני

אבל כרגע לא מתאפשר…

(מקווה שבחודש חודשיים הקרובים נקבל את הדירה שקנינו מקבלן ונוכל להשכיר אותה וקצת נתאוורר…)

אם הוא טוב בחשמל זה אחלה תחום ומרוויחים בו יפה מאוד

זה כן דורש לשווק את עצמו, אבל נשמע שכיוון כזה יכול להתאים לו

בעלי מכיר מישו שמתפרנס מצילום בתים דרך רחפן למתווכי נדלן

תארי לך..

אתמול העלתי לו אופציה לקחת איזה קןרס יזמים או ליווי מסויים

למצוא חשמלאי שעכשיו סיים ומחפש עבודה קליל. ולעשות את זה איתו

בעלי יוביל כי הוא בתכלס מבין בזה

והחשמלאי רק יתקין בשביל החוק…

אבל זה נורא בתולי ולא יודעת לא יודעת

גם לנו היתה תקופה כזו,

אני עבדתי כמו משוגעת + לימודי תואר ובעלי השתעמם בבית (בעיקרון היה בכולל אבל קורונה וזה הכל היה סגור).

ועוד לא היה ילדים והיינו זוג צעיר

וזה חנק אותי בטירוף.

הרגשתי שהכל עלי, שאני לא יכולה לצאת עם חברות בערב, לא יכולה לבוא הביתה ולהגיד בא לי לאכול בשקטטטט.

כי כל היום הוא חיכה לי שאחזור.

בסוף הוא עזב את הכולל והלך ללמוד ולעבוד והיום הוא עסוק עסוק עסוק.

וכשזה קשה לי אני נזכרת בימים האלו ומתנחמת שעדיף ככה.

לא יודעת כמה בשליטתך, אבל כמה שאפשר לתמוך בו שילך ללמוד משהו ולעבוד.

זה פשוט לא בריא לבן אדם לחיות בלי עיסוק עניין וסיפוק.

אופ זה תחושות ככ שאני לא נותנת להם מקום כי באמת חסדי ה' שאני בעבודה שמצליחה להחזיק אותנו יפה וה' שולח לנו המון אור ונחת

ואני מרגישה קטנה וטפשה להתלונן שבעלי בבית… כמה נשים היו גוצות שהבעל שלהן יהיה איתן יותר…

שבעלי חיפש את עצמו ולא מצא. היה עם תואר וניסה כיוונים אחרים. היום ב"ה מצא את עצמו ויש לו עבודה טובה.

אבל, וזה אבל גדול לא היה בבית עד שמצא עבודה. עבד גם אם זו לא עבודת חלומותיו ותוך כדי חיפש.

וגם לאחרונה היה כמה חודשים בבית באבטלה והיה לי כ"כ נוח, הוא קם בלילות, הכין כריכים, פיזר בבוקר, אסף בצהריים, קניות והכל הכל עליו. הוא באמת בעל טוב ב"ה, אבל הנקודה היא שצריך להתמלא ממשהו. אם הוא בבית, שיעשה דברים בבית. גם אם זה אומר שאת מציבה את הגבול ואומרת אתה קם בבוקר ולוקח את הילדים למסגרות. להתחיל ממשהו.

נשמע שאת לוקחת המון על עצמך. תשחררי לו אחריות.

במה הוא יכול לעבוד בינתיים?

הוראה, תמיד חסר ולא חייב לצערנו תעודת הוראה.

תגבורים

טלר בבנק

שירות לקוחות

מפעל

ועוד הרבה.. וכן השכר נמוך בהתחלה ואולי העבודה לא נוחה, אבל היא תתן לו מסגרת.

אבל

בעלי גדל לא בארץ

הוא גדל עשיר מאוד

רגיל לסטנדרטים גבוהים

לתת לו לעבוד במפעל זה מבחינתו לרסק לו את הנפש

אני לא רוצה לשים אותו שם, הנפש שלו חשובה יותר מהכסף

בקשר ללעשות בבית- שוב, הוא מאצ'ו אם יהיה בבית ויעסוק במטלות הבית הוא יהפוך לצל לא יהיה לי בעל. (ובלי קשר זה מרגיע אותי אני טוב לי לנקות ולסדר, ומבחינת הילדים חוץ מאשר הבןקר- הוא לגמרי לגמרי על הכל, הוא זה שמקלח ומשכיב לישון, משחק איתם המון אוסף מהמסגרות, זה אין דיבור הוא מדהים)

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

איזה כיף מזל טוב

תחילת הריון זה דבר מעייףףףף

תכפילי פי כמה כשזה הריון תאומים! מזל טוב מרגש

ותשמרי על עצמך עם ההתכווצויות

תאומים זה קשוח.

ויכול לגרום ליותר חוסרים שעלולים גם להגביר עייפות.

איזה קטע יש עכשיו עם תאומים.

נהיה נפוץ. 😅 (הייתי שם לפני כמה חודשים..)

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

זה ממש לא רק את...

ובהיריון תאומים עוד יותר...

הריון תאומים זה קשה ממש, הרבה מעבר לפי 2, תנוחי, תפרגני לעצמך ותשתפי מי שנוח לך שיעזור

אבל איך מסתדרים? ועוד חגים. ואנחנו בבית.

בעלי יודע לעשות הכל בבית, והוא עובד קשה לאחרונה, אבל הזמן שלו מוגבל.

עם הילדים האחרים אנחנו מסתדרים, יותר טכנית ניהול הבית, כביסות בישולים וכו.

וגם איך שורדים את העבודה בתקופה הזאת? בינתיים שורדת בקושי וכבר לקחתי יום מחלה אחד.

למנוסות בהריון תאומים- האם צפוי שיפור בשליש השני, או שעם תאומים זה שונה?

היה שיפור קל ואז שוב עייפות וחוסר כח.

אבל זה לא מחייב.

אין הרבה ברירות..

מזל טוב ובהצלחה,

מקסימום תשעה חודשים וזה עובר.

אני גם בתחילת הריון לא הצלחתי לתפקד בכלל בעבודה ולקחתי הרבה יותר מיום חופש אחד (גם על חשבוני)

ואני לא בהריון תאומים, אז מאמינה שאצלך זה יותר מורכב.

אצלי זה טיפה השתפר עכשיו בשליש השני, ועדיין זה הריון, וזה כל מיני מיחושים וכאבים מוזרים, והבחילות והשינויים בשינה, והחוסר תאבון והכל...

אחרי זה יש תינוקות לטפל בהם.

זה נשמע כמו ניסיון מאוד קשה.

קשה לפרגן במצב כזה, ולא בטוח שאני הייתי מצליחה לפרגן במצב כזה (הכוונה לשמוח באמת בשמחתה).

לטרפד לא הייתי מעיזה, כי לכי תדעי אם יבוא יום והיא תשמע על זה בצורה הפוכה מאיזה מישהו וזה יגרום לאי נעימות מאוד גדולה. סיפורים היום מתפשטים כמו אש.

וחיבוק על ההתמודדות!

אני לא אטרפד כי זה אסור לי הלכתית

אז מבחינתי זה מספיק

אבל היצר הרע עובד שעות נוספות באילו ואם...

ואפילו לפעמים עולה בי תפילה או משאלה שזה יטורפד לה ממקום אחר (זה לא כזה מופרך, אבל אני כמובן לא אגרום לזה לקרות)

ומנסה ממש לחזק את עצמי שכל אחד ומה שמוכן לו משמים

האמת שלא ממש הבנתי את הפרטים,

וכתבת שבכוונה כתבת מעורפל.

אבל יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם רב? זה מתאים לך/לכם? כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות. יש דברים שאם זה בא על חשבונך אולי זה לא נחשב לטרפד לה אלא לדאוג לעצמך?

זה לא המקרה, כי אם אספר את המקרה יזהו אותי

אבל זה על אותו עיקרון

נניח שהיא אמורה לקבל קידום בעבודה, שהקידום הזה יגרום לתקופה (מדגישה שזה לתקופה, כי אח"כ זה אמור לחזור לקדמותו בע"ה) להרעה בתנאים שלי. דבר שידעתי מראש כשנכנסתי לעבודה שיכול לקרות והסכמתי לזה.

בין היתר אני ארד לתקופה בשכר שלי, ואצטרך לעבור לעבוד ממקום שפחות נוח לי ורחוק לי משמעותית מהבית, אבל שוב ידעתי שזה יכול לקרות מראש.

עכשיו יש אופציה, שאם המעסיק ישמע נקודה ספציפית אצלה, הוא פחות ירצה לגייס אותה עכשיו, בנקודת זמן הזאת, וידחה את תחילת העבודה שלה לתקופה אחרת, שלי תסתדר הרבה יותר טוב מבחינת כל הנ"ל ואז כל ההרעת תנאים לא תשנה לי כל כך.

אני יודעת על הנקודה הזאת כי אני מכירה אותה קצת, אבל הוא לא יודע ואני כמובן לא אגלה לו. אבל לא מופרך שהוא ישמע את זה ממקום אחר. ההעסקה שלה עדיין לא סגורה מאה אחוז, נראה בכיוון טוב.

ולה עצמה, זה ממש קריטי דווקא עכשיו לקבל את העבודה הזאת

לכן אין פה מקום לשאול רב, זה זכותה, ואני ידעתי על זה מראש.

יוואו איל אני מבסוטה שהצלחתי למצוא דוגמא שתסביר ממש את הנקודה, ועדיין שזה לא יהיה המקרה שלי

תודה השם

ותודה לך שהגבת

ערב ראש השנה עכשיו

אולי תתפללי שבזכות שאת עומדת בניסיון

תהיה לך שנה טובה ומוצלחת במיוחד בתחום הזה

ותעריכי את עצמך

לפעמים מרוב שברור לנו שלא נעשה משהו שאסור

אנחנו לא מעריכות את עצמנו על זה

כן ברור שלא תעברי על ההלכה

אבל עדיין מגיעה לך הערכה על ההתגברות

רציתי לעזור, ובסוף דברים השתנו כך שהעסקה שהצעתי בעצם פגעה בי (לא באשמתה) אבל היא לא הציעה לי לחזלש את העזרה והתחלתי להרגיש איך הלב מתעצבן ומתרעם.

אז קודם ממש ישבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, ומכעיס שדברים לא הסתדרו, באמת משהו שהיה לי מאוד חשוב שלא יצא לפועל רק בגלל העזרה שהצעתי בהתחלה.

ואחרי זה חיזקתי את עצמי שה' יכול לסדר הכל, ושום דבר לא מסובך בשבילו, ואם הדבר שלא הסתדר טוב בשבילי אני מבקשת שזה יסתדר בקלות, ואם לא אז שאצליח לקבל את זה בשלוות נפש. זה הכניס בי הרפיה כזו שבאמת שימחה אותי..

בהצלחה רבה גיבורה ♥️

כי גם פה במקרה שלי היא ידעה שזה הולך לפגוע בי, אבל יודעת גם שאני מודעת לזה והיא נקלעה לאירוע בטעות, זה יכול להיות כל אחד אחר שאני לא מכירה.

ועדיין היה לי קצת מקום בלב שבגלל ההכרות שלנו היא תנסה לחפש משהו אחר ולא לגרום לי להיות במצב שהוא ממש לא טוב לי, אפילו שזה לתקופה.

תודה שכתבת, חיזקת אותי ממש

ושולחת לך חיבוק חזרה והרבה כוח, השם ישלם לך ממקום אחר יש לו שפע אינסופי!

ותתני לו להפתיע אותך בדרך,

כי לפעמים אנחנו חושבים איך דברים יכולים להסתדר,

ומתפללים שזה יקרה בדרך מסוימת, והקב"ה יש לו דרכים מפתיעות לסדר עניינים.

תבקשי שזה יהיה טוב בשבילה, ויסתדר גם לך.

נפלת על התקופה הכי טובה בשנה בשביל לבקש את זה!

בהצלחה, שנה טובה ומתוקה, שיתקבלו התפילות לרחמים ולרצון!

אני בדיוק מתחילה תכף תפילת שחרית (מנסה לכבוד השבוע האחרון של השנה...)

תודה על ההסתכלות, אני אנסה לבקש במילים האלה

אני תמיד בעד ללמד איך כן. בת השנתיים שלי חותכת לנו ירקות לארוחת ערב. אנחנו שוטפות יחד כלים - אני שבירים וחדים והיא את כל השאר. אני שמה להם לפעמים גיגית מים במרפסת שישחקו כראות עינייהם. יש לה אפילו מספריים משלה בתוך קלמר והיא יודעת שגוזרים רק דפים.

אנחנו שמנו שער תינוקות בכניסה למטבח, וזה מאוד עזר. כן היה מעצבן לפתוח לגדולים יותר שעדיין לא מצליחים, אבל מדובר רק על זמני הארוחות, כי מבחינתי אין להם מה להסתובב במטבח

אני חוויתי (וחווה) גם וגם... (לפחות בת השנתיים הנוכחית לא מטפסת על השולחן וזורקת תמונות על הרצפה, כמו שעשו התאומים בזמנו😵‍💫)

אצלנו כן יש מנעול למקרר, משתמשים בו לעתים. זה באמת לא נוח - אפילו אני מתקשה לפעמים לפתוח אותו... יש גם דלת למטבח, אז לפעמים מספיק לסגור אותה. (אבל יש בני שנתיים שגם על זה גוברים...)

וכמה שאפשר להרים דברים גבוה (אצלנו בעיקר מאתגר החפצים של האחים הגדולים... והם נורא מתעצבנים כשהיא הורסת להם).

וזהו, אין הרבה מה לעשות עוד חוץ מלנשום עמוק ולחכות שיעבור... (ואם לא עובר עד גיל שלוש וחצי בערך - אז לבדוק למה...)

אבל הוא עושה דברים אחרים.

למזלי הוא לא מצליח לפתוח את המקרר.

הוא יכול להפעיל תנור או מכונת כביסה, לרוקן ארונות ומגירות, לשחק עם שמן, אבקת כביסה ועוד.

הגדולים יותר לא היו ככה,ואילו אני צריכה יותר להשגיח ולתקן נזקים.

עם הגיל זה עובר.

בינתיים מה שאפשר לנסות, זה לאפשר לו מה שמותר והוא אוהב לעשות, ולהסביר מה מותר ומה אסור.

נניח לתת לו כל פעם לזרוק דברים לפח, אבל להסביר שדברים אחרים אסור לזרוק.

לתת לו להתעסק בכיור עם כלים לא שבירים.

לבקש ממנו להוציא דברים מהמקרר כשצריך.

מה שאפשר להוציא מהישג ידו, בלי שיותר מידי יפריע להתנהלות היומיומית.

ולדאוג כל הזמן להשגחה.

הרבה פעמים באותו רגע זה ממש מעצבן.

אבל במבט לאחור יכולים להיות דברים משעשעים.

אפשר לנסות לחפש את הדברים המצחיקים, ואולי גם לצלם, וזה יעזור לשנות את ההסתכלות על העניין.

יש לנו כמה סיפורים מצחיקים שאנחנו זוכרים מהתקופה שהתאומים היו בגיל הזה.

מצד שני, לא שכחתי גם את הקושי שהיה...

(ומצד שלישי - באמת טוב שיש את הפרספקטיבה של זמן. כי היום הם נערים מדהימים ב"ה, מפנים את האנרגיות שלהם לדברים חיוביים...)

אפשר לשים סלסילת פירות על השולחן ולפתוח לקראת ארוחה.

זבל אפשר לשים אץ הפח גבוה ושקיות קטנות נגישות וכשיש משהו בעייתי במיוחד אז ישר לקפל אץ השקית לפח המרכזי.

ואז מקסימום ישפוך שקית אחת קטנה ולא יותר מזה.

כלים שבירים לנסות לרחוץ כמה שיותר מהר או להרים גבוה, ובכיור להשאיר פלסטיקים וסכומים.

תנסי לכוון אותו לאיזורים שהוא אוהב ואפשר לתת לו באותו זמן. כלומר במקום להגיד מה לא, להגיד מה כן אפשר עכשיו.

למשל אם נדבק למקרר,

אפשר לשלוף מגירת ירקות לרצפה, לסגור ולנעול את המקרר ולתת לו לחקור את המגירה.

לקראת הבישולים לחג תביאי נערה שתעסיק אותו. בזמני לחץ קשה לנהל את הסיטואציה הזו.

לא התנסיתי במגדל למידה אבל אולי זה גם יעזור.

יש לכם מטבח ילדים? אפשר לתת לו כלים אמיתיים "לרחוץ" שם.

אם יש גיגית אפשר להעמיד אותה סמוך למטבח ולשים בה שכבה דקיקה של מים ולתת לו סקוצ שיתחיל לשפשף.

סוף היום מעבירים סמרטוט.

וחיבוק ❤️

עם כל ילד זה מאתגר מחדש.