מעצבנים

שנאתי ששאלו אותנו למה התחתנו כ"כ צעירים. כאילו,  מ ה  ז ה  ע נ י י נ כ ם????

@פשיטא

@השם בשימוש כבר

בזמן חיבור למוניטור...

אחות:איזה הריון שלך?

אני:שני

אחות:אה, סבבה, אז את כבר עשית מוניטור...

אני:לא, לא עשיתי...

אחות:איך זה הגיוני??

תפעילי שכל!!

לא הבנתי נכון ופתחתי. 

מצטערת על היציאה. 

קשה פשוט

"אני תמיד אומרת: תאומים יפה רק אצל השכנים" באמת תודה

או

"וואי, מסכנה, תאומות? באמת??? שה' יתן לך הרבה כח" אמן! אבל אני בכלל לא מסכנה, ב"ה אני נבחרת!!!

וגם

"אל תגידי לי שאת מניקה אותן, השתגעת??? להניק שתיים זה כבר שיגעון!" כן, אני משוגעת ומניקה שתיים, עדיין 

ואפילו----

"אני מקווה שעכשיו תעשו הפסקה גדולה יותר..." אולי אראה לכם את הUS עם ההתקן??? 

אצלנו:

"וואו, כל הכבוד לך, ממש. מעריצה אותך, באמת!" (כאילו שאני בחרתי מרצוני ללדת תאומים...)

"תגידו את האמת - על מי מהם הייתם מוותרים? הרי הם סתם אחד כפול אחד..." (אחים שלי. בצחוק )

"הוא הבן והיא הבת, נכון?" (אתה לא רואה, אדוני הזר, ששניהם לבושים בכחול??)

"וואו... תאומים... מסכנים... איזה קשה..." (אב לתאומים אמר זאת לבעלי, בטון של שומע בשורות רעות...)

"הם נשמה אחת שמחולקת בשני גופים!" (שכן משיחיסט שכזה שגרנו לידו פעם...)

(וגם כאן, בטח היו עוד משפטים כאלה...)

שיש לך תינוקות שלא ישנים בלילה... זו התמודדות פי כמה קשה!

(האמת - מה שיש להעריץ בכל מצב נתון בלי בחירה - זו דרך ההתמודדות עם המצב. אם האישה בוכה ומתלוננת שיש לה תאומים, או בוכה ומתלוננת שיש לה ילדים שלא ישנים בלילה - אז אין מה להעריץ. אם היא מתמודדת בזה בגבורה יחסית, וממשיכה לתפקד למרות הקושי - אז אפשר להעריץ...)

והיא עוד אמורה לאבחן גם דיכאון אחרי לידה... המשפטים שלה יביאו לדיכאון!

שהתחתנתי בגיל היא: 18 יואו מה את נשואה? אני : כן התחתנתי צעירה היא: יואי יואי אל תהי מאלה החרדיות שמביאות כל שנה ילד תנוחי קצת חבל על הבריאות שלך ועל הכוחות שלך אני כזה:  כן כן הכל בסדר תודה חחחח

לא סובלת שפותחים עליי עיניים עלזה שאני כבר אמא

חנקתת

"מזל טוב לנישואיכם [...] שתיהנו הרבה מהחיים, ואל תמהרו עם הילדים..." (מתוך מכתב שקיבלנו עם מתנה לחתונתנו, מדודה שלי).

"אבל הוא עוזר לך עם הילדים, נכון? אני פשוט לא יודעת איך זה אצל הדתיים..." (דודה אחרת שלי).

"עכשיו אני מבינה איך אתם מסתדרים עם שבעה ילדים - פשוט מתעלמים מהם כשהם בוכים..." (הדודה מהמכתב. אם לא הייתן שתיכן מדברות איתי, ואם לא הייתי מנומסת, הייתי כבר מזמן רצה לתינוקת הבוכייה שלי!)

"אז אני מבינה שכדי שהוא יתחיל לזחול - הוא צריך עוד אח קטן..." (הפיזיותרפיסטית של הבן שלי, כשסיפרתי לה שאני עצמי התחלתי לזחול רק אחרי שראיתי את אחותי הקטנה זוחלת. תכל'ס כבר הייתי בהיריון אז, אבל לא התכוונתי לספר את זה לפיזיותרפיסטית, מתוקה ואכפתית ככל שתהיה).

"את רוצה לחלות בשפעת ולמות בייסורים??" (האחות בקופת-החולים, כשסירבתי לבצע חיסון שפעת באחד ההיריונות).

"יש לך סדר-עדיפויות מוזר..." (האחות במחלקת יולדות, כשהעדפתי שהתינוקת שלי תהיה איתי בלילה הראשון של חייה, במקום להתאושש "בשקט" מהניתוח הקיסרי שעברתי).

"את בטוחה שאת האמא? את נשמעת כמו ילדה בת חמש!!" (טלפנית שהתקשרה לבקש תרומות. האמת, גברת, אז עוד לא הייתי אמא. חבל שבכלל אמרתי לך שאני כן...)

[בטח יש עוד, אבל נסיים כאן...]

ממש לא היה לי כוח אליה, פשוט אמרתי היא לא בבית

והיא עוד שאלה מתי היא תחזור...

אחרי שתישן מספיק, ותנפוש מספיק מכל מיני ילדים שמציקים ובעיקר טלפניות שמציקות...

כולה התקשרה לבקש את אמא , מה הביג דיל ? 
אפשר לענות יפה וזהו .. כאילו לא ברור ...

אבל זה לא יפה שהכללתי את כולן

וואי וואי. חנקת

והערות שלך-- בכלל

אבל כל אחת הייתה מתפוצצת מחדירה לרחמה(נראלי לפחות...)

ויכולתי אח"כ לצחוק עם בעלי ועם אמא שלי על המשפט ההזוי...

ועכשיו אני כותבת לכן מעולם האמת

ומה עשית עם עצמך???

אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח...

(כנראה בגלל העובדה שאנחנו *באמת* ילדים)

ישלי כבר יותר מידי אאוטינג

כותבת לך בפרטי

אשה הזיה.

במחילה ממנה, אבל, יש דברים שלא שואלים/אומרים!!

זה מסוג הסיפורים שאני לא יודעת אם לצחוק או לבכות...

הכי קשה בהתמודדות לא פשוטה זה התגובות מסביב.

אח שלי שאל אותי יומיים אחרי ההפלה אם אני בהריון

כאילו--

מה????

כשישבנו שבעה על חמותי 

יש לי הרבה גיסות בלעה״ר

נכנס פתאום איזה צדיק אחד ל״עזרת נשים״ מתחיל לנחם באריכות במבטא אידישאי כבד

לאף אחד לא ברור אם הוא ברמת רב דגול

או איזה הומלס במלבושי כבוד

שלוש

שתיים

אחד

אפסססס

אחת הגיסות נשברת ראשונה נשפכת מצחוק

כל האחרות פתאום כובשות פניהן בטישואים

נהרות של דמעות צחוק נהרו שם.

איזה כיף!

אני צפיתי בכל זה מאחורי גבו של הרב הבלתי מוגדר.

יכולתי לצחוק בקול.

לראות את נסיונותיו הנואלים של בעלי להפוך את השבעה לאירוע מכובד.

מסתכל עליהן במבט מזרה אימה

מסנן- זה לא לכבודה של אמא

בוא. כולנו עצובים ברמות שלא יאמנו. זו הייתה פטירה מאוד מאוד עצובה.

אף אחד לא שמח כאן

רק מה?

הצחוק קרוב לבכי

ואנחנו נשים מטומטמות😆

נכון הוא נולד בטעות?

אז איך את עם זה?

אשרייך!!

ואחר כך היא לא מבינה מה פדיחה בזה....

חצי שנה אחרי שהתחתנו, הלכתי עם אחי הגדול לבית שלי בקצה השני של היישוב...

ואז מישהי ראתה אותנו ואמרה "וואי איזה זוג חמוד!! מתי התחתנתם??"

התפוצצנו מצחוק והסברנו לה מבעד לדמעות(צחוק) שאנחנו אחים...

ובאמת השואלת התלבטה אם זה באמת בעלי... (הוא היה אז בין 17 בערך... )

כשהבכורה שלי היתה בת שבועיים בערך, נכנסתי לחנות משקאות לקנות בקבוק יין קטן, מתנה לבעלי.

אני נכנסת עם מטפחת שמכסה את כל הראש - לא פאה טבעית שאולי אפשר להתבלבל, ואי אפשר לחשוב שזה קשת, כן?

ובנוסף - גם עגלת תינוק עם תינוקת בפנים...

ושאלו אותי בת כמה אני!

טוב זה מאבא שלי אבל בכ"ז

אני (מרוגשת הריון ראשון): אבא מגיע לי מזל טוב אני בהריון

אבא: בשביל מה?

אני:

לא הזוי אבל באותו נושא:

שבת משפחתית, דודות של בעלי וכאלה: נו איך זה בת (אחרי 4 בים)?

אני: כיף מאוד , בא לי עוד בת

דודה: את תשבי בשקט! תנוחי

ואחרון מעצבן יותר

הכלתי למכולת קצת קטנה כדי לעשות קניות והעגלה עם העולל איתי כמובן

אשה: תשימי את העגלה בצד את לא רואה שאת מפריעה

אני: גברת, יש תינוק בפנים העגלה איתי וש לך מקום לעבור (באמת לא חסמתי אותה)

אחרי כמה דקות שהיא מנסה לשכנע שאשים עגלה בקצה של החנות היא אמרה לי:

אגיד לך למה את לא שומעת כי את דפוקה, אין לך שכל, זה למה את לא שמה

אני: תודה רבה שיהיה לך יום טוב

בסוף יצא יותר מאחד

בהריון ראשון שבוע 42 בהתחלה במעקב הריון עודף

\אני קטנה ורזה (חוץ מהבטן כמובן)

והרופא שואל כמה הערכת משקל אז עניתי לו

ואז אמר: מזה יש לך ממוטה בבטן

באמת.

כל הכבוד לך!!!

מעריכה השקעה והתייחסות

גיליתי שאני בהריון של השני

תוך שבועיים גג הבוס עלה עלי (הקאות וכל היתר)

ואז אמרתי לו שאני בהריון

הבוס: זה בכוונה?

אני: כן!

(אז לא רציתי שיחשוב אני ילדה קטנה)

גם לי הרופאה רשמה פעם ברשימת האבחנות בתיק הרפואי שלי - OBESITY, כלומר, השמנת יתר.

אלא מה - הייתי בהיריון, בחודש שביעי או שמיני! פלא שה-BMI שלי טיפס??

(ברגיל אני גם מעל ה-BMI שלי, בזכות ההיריונות וזה שלא ממש הצלחתי לרדת עד הסוף אחריהם - אבל הוא לא בהגדרה של השמנת יתר...)

אחרי שהיה לי כבר בן בבית השכנה תופסת אותי "תראי לי את הבטן..אההה ישלך עוד בןן מזל טוב " אני כזה אוקיי לא בדקתי עדיין 

אחרי הלידה יולדת בת היא : מה ילדת? בת היא " אוייי לא נורא יהיה טוב יהיה לך עוד בנים ' אני : הכל בסדר אני מאושררת שנולדה לי בת עכשיו ישלי בן ובת היא : לא התכוונתי להעליב עיצבנהה אותי

אחיין בכיתה א: אתם יודעים שאתם לא אבא ואמא? אתם סתם התחתנתם. צריך ביהיו ילדים כדי להיות אבא ואמא. 

תודה מתוק. אם רק היית יודע על כמה פצעים בלב דרכת במשפט הככ 'תמים' שלך.

הבת שלי פעם אמרה לגיסי וגיסתי: "אני נולדתי לאבא ואמא שלי מיד אחרי החתונה! אז איך זה שלכם עוד אין ילדים?"

הטפתי לה בצד על כך אח"כ, והיום ב"ה היא גדולה ולא תאמר דברים כאלה...

בע"ה גם האחיין החמוד שלך יגדל, ויבין שלא אומרים ככה. ובע"ה עד אז גם לא תהיה לו סיבה לומר *לכם* ככה...

הם היו שם

סבתא שלי: וואי, ***** ממש השמין מאז החתונה, את מפטמת אותו, מה??

ערב שבת, חודשיים בערך אחרי החתונה, יוצאת מהבית כנסת.

בעלי מחכה לי, אני מגיעה אליו, באים ללכת.

פתאום עוצרת אותי אחת המתפללות(שהבן שלה היה בגן שעבדתי בו),

"זה בעלך?? הוא נראה ממש קטן, כאילו הרגע חגג בר-מצווה!"

והיא אמרה את זה בצורה ככ מזלזלת שהשתדלתי ממש ממש לא לצאת עליה!!

זה היה מרתיחחח

בעלי הציע נישואין באותו השבוע שעשה תאונה(קלה ב"ה!! בלי פציעות!)

אחיי המקסימים לא הפסיקו לרדת עלינו שכנראה נדפק לו משהו בראש מהתאונה אם הוא הסכים לקחת אותי

אבל אין ספק--

בעלי זכה בי

ביקש צדקה, ובעלי נתן לו. אנחנו עם עגלת תאומים עם שתי המתוקות שלנו. הוא מברך אותנו - "בן זכר עוד השנה!" (עזבו את זה שמדובר בראש חודש אלול ואני לא בהריון כך שלא ברור איך זה יכול בכלל להתקיים...) ואני ישר - "אבל אני רוצה בת!"

הוא נתן בי מבט המום...

ועוד אחד:

באחת הפגישות לפני שהתארסנו (יצאנו בשידוך, חרדים למהדרין, כן?), נכנסנו לחנות אחת. המוכר שואל אותו עלי - "זאת אשתך?" (עזבו את זה שאני בשיער פזור ולבוש צנוע, ליד בחור ישיבה...) הוא עונה - "לא". והמוכר ממשיך ושואל - "זאת חברה שלך?"

אני לא זוכרת מה בעלי ענה, אבל אני החלפתי כמה וכמה צבעים (החנות הייתה מלאה בלקוחות שצפו במחזה בעניין רב), וברחנו ביחד מהחנות תוך שהמוכר ממשיך להמטיר עלינו ברכות מברכות שונות...

הבחורה הזאת חיה בסרטטט

מסכימה עם כל מילה!!

(במיוחד עם "פשיטוש")

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.