אני ובעלי נשואים כשנה ללא ילדים כרגע. אני מרגישה פגועה
ממנו, הוא לא אוהב אותי ואני בטוחה בזה
כל פעם שאני מבקשת ממנו לעשות עבורי משהו, כמו לעצור בדרך שלו ולהביא איזה משהו, הוא מתעצבן
אבל לשאר האנשים הוא יעשה הכול ומעבר, ממש כואב לי כבר
מרגישה בעדיפות אחרונה,
כולם חשובים יותר ממני, כולם טובים יותר ממני
כל דבר שאני מבקשת ממנו הוא מסרב, ואומר שאין לו חיים
שאני עלוקה, ואני כולאת אותו כמו בכלא.
שאני חופרת ומקדחה, ועוד מילים יפות.
בשבת הוא ביקש שאני אביא לו משהו, ושכחתי
הוא התחיל לצרוח עליי שאני חרא בן אדם. בפני כל המשפחה שלו.
אני מרגישה שמגיע לי יותר, בזוגיות שלנו
תופסים אותי כלומניקית, המשפחה שלו בעיקר. והוא הכול יכול
הידי זהב, היפה החכם.
הוא חזר מהעבודה, ודיברתי איתו ואז הוא צרח עליי שאני מציקה וקרציה והתחיל לצרוח.
שאני כל היום בבית, ושאני אצא כבר אבל אין לי עם מי
כי אין לי חברות, אז אני קבורה בבית
הוא אומר אתזה תמיד לאנשים, שאין לי חברות
שלא סובלים אותי
סתם זה לא חיים, כואב לי עמוק בתוך הלב
לא מגיע לי מישהו שיראה את כל המעלות שלי?
שירצה להיות איתי ובחברתי.

