מעולה וצנוע
הרב אייל ורד
אז מה יהיה עלי? כולם כבר התייאשו ממני. יצא לי שם של אחת, גאוותנית, כזו שרוצה לעצמה רק את הטוב ביותר: הנה, אומרים עלי, את מיטב הבחורים מישיבות ירושלים המובחרות הציעו לה , והיא סירבה פעם אחר פעם.
מה שנכון נכון. באמת סירבתי. בעדינות, אבל בהחלטיות. ואבא שלי, הצדיק, לא מבין למה. כסף לא חסר לו, את מיטב לומדי התורה הוא מחזיק באופן אישי, אבל הכסף שלו לא סינוור אותו. הוא רוצה תורה. רק תורה. מגיל צעיר, כשהייתי קטנה, הבית היה מלא בלומדים צעירים. על כל חידוש אבא היה מעניק להם מטבע, ומעודד אותם - לכו , תלמדו , תהיו גדולי הדור הבא.
וכולם ידעו, שכשהבת היחידה שלו, כלומר אני, תגיע לפרקה, אבא לא יחסוך שום מאמץ כדי לזכות אותה, כלומר אותי, בטוב ביותר.
מה לעשות שאני רואה מה שהוא לא רואה.
אני נפגשת איתם, עם מיטב הבחורים שמציעים לי, וכבר אחרי הפגישה הראשונה, אני חשה מחנק, וריח לא טוב, ריח של גאווה. תורה עטופה בגאווה. או אולי גאווה עטופה בתורה. הבחור שנפגשתי איתו היום, מדבר סרה בבחור שנפגשתי איתו לפני כן 'איתו נפגשת? נו שיהיה, הרב שלי אמר שמה שהם לומדים שם זה ממש כפירה, ובכל מקרה זוהי תורה מאוד רדודה'. כך אמר הבחור הכי מובחר בישיבה הכי מובחרת. ואני רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. לא זו התורה שפגשתי בבית אבא, לא זו התורה שאתה ארצה להקים את ביתי.
ויותר משאני דואגת על עצמי, ועל מה יהיה איתי, אני מתחילה להבין שהצרה היא הרבה יותר עמוקה. כי אם ככה נראים לומדי התורה, אז באמת המצב חמור. יש כל הזמן לחשושים על חורבן אפשרי, על שלהבות סמויות של שנאת חינם שמלחשות בסתר, אבל אבא תמיד מרגיע אותנו בבית 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. התורה, היא תשכין שלום בינינו'. ואני, אני מתביישת להגיד לאבא שמהתורה שאני פוגשת נודף ריח לא טוב, של שנאת חינם, של קנאה ותחרות, איך אני אומר לו זאת? זה ישבור את לבו.
ואז היה המקרה ההוא. יום אחד, כשכבר לא היה לי כוח, והייתי קצת עצובה, ירדתי לשדה הפתוח, לשפוך לב לפני ה', כמו שלמדתי ממי שעל שמה אני נקראת, ואז ראיתי אותו. איזו עדינות, ואיזו תמימות, ואיזו צניעות. לכל שה הוא מתייחס כאילו זה בן יחיד, ובאיזה כבוד הוא נוהג בחבריו הרועים, והכול עם שמחה וצהלה, ומין רוגע כזה שמזמן לא רואים.
אלא מה - עם הארץ. עם הארץ גמור. אפילו לקרוא לא יודע. וגם, איך לומר זאת בעדינות, הוא לא מוכן לסבול לידו לומדי תורה. פעם נקלע לאזור שלו אחד הגאוותנים האלו שעכשיו אני נפגשת אתם. היה לא נעים. הרועה העדין הפך באחת לנמר עז ומסוכן, כשרק ראה את הגאוותן ההוא, מתנשא על אחד מחבריו הרועים הפשוטים.
עם הארץ. אם יש משהו עליו גדלתי בבית, זה כל מה שהפוך מהמושג הזה.
אני - ועם הארץ. אני ואחד שלא יודע לקרוא. אין מצב.
אבל המחשבה הזו לא מרפה ממני. אני מופתעת ממנה כל פעם מחדש. אבל שוב ושוב עולה דמותו מול עיני, והצניעות והענווה מביטות בי ואומרות - את זה חיפשת נכון? זה מה שאת מבקשת?
נכון ולא נכון - אני עונה לעצמי. את זה אני רוצה - אבל לא ככה, לא בלי תורה, לא עם עם הארץ!
וכך עוברים להם עוד כמה שבועות. ועוד כמה מובחרים שאתם אני נפגשת כדי ללמוד עוד על גאווה וקנאה, ועוד קצת רכילות על כמה בתי מדרש שעוד לא הכרתי, ושוב המחשבה הבלתי אפשרית הזו מתגנבת לי ללב. אבל זה בלתי אפשרי, איך אני אתחתן איתו? ואיך אעשה זאת לאבא, כבר עדיף להישאר רווקה.
ההתבהרות הגיעה פתאום. זה נעשה ברור ופשוט, ותחושה של הסכמה פנימית ושלווה תפסה את מקום ההתלבטות.
פתאום הבנתי שיש פה הזדמנות. לא רק בשבילי. נשואה או רווקה. יש פה הזדמנות בשביל התורה שאני כל כך אוהבת.
זיק של נחישות עובר בי - אם רק אצליח לחבר את המידות שלו, את הצניעות והענווה - לתורה של בית אבא, החיבור הזה יכול ליצור משהו שעוד לא היה. אם הוא ילמד, ואולי גם יהיו לו תלמידים, והוא יקים בית מדרש, בית מדרש של אהבת חינם. בית מדרש של 'ואהבת לרעך כמוך'. את כל חיי אני מוכנה לתת כדי שיקום כזה בית מדרש, כמוהו, כמו המידות שלו. אני אהיה הגשר, עלי הוא יעבור. זה לא רק בשבילי, זה התורה, והחורבן, והשנאה הזו שאוכלת בכל פה ומי יעצור אותה.
את מבינה את המחיר? את מצליחה לדמיין את עצמך בחופה עם הרועה הזה? הרי אפילו את הברכות יצטרכו להקריא לו לאט לאט, מכל עבר ינעצו בך מבטים ואת תהיי לצחוק ולעג וקלס בכל חוצות ירושלים. וגם אם ייעשו הדברים כדברייך, יהיה עלייך לוותר עליו, לשנים רבות. לשלוח אותו ללמוד... ואילו נישואין הם אלו?
מבינה ויודעת ומסכימה! אני עונה לעצמי. ובשביל זה אני אפילו מוכנה לצער את אבא שלי צער עצום. כי אני יודעת שבסוף הוא ישמח בי, ויבין את הבחירה שלי הלא פשוטה, את מסירות הנפש.
- מעולה וצנוע, אני יודעת שיש תורה ששייכת לך, ובשבילה אני מוכנה לעשות הרבה, כמעט הכל, כמעט כל מה שאשה יכולה לתת, ולוותר על כל עולמי, על כסף וזהב, וכבוד ומעמד, וגם על אבא שלי האהוב, וגם עליך כבעל רגיל, כדי שאתה תלמד תורה, כדי שאתה תלמד אחרים תורה.
ובפנים, בעומק הנשמה, אני שומעת קול שאומר לכל הספקות שלי, שאוחזים בי כל הזמן ולא מרפים, מעלים שוב ושב את הבלתי אפשריות של הזיווג הזה, ועוד מעט הם יאחזו בי חזק כל כך, ולא יודעת אם יהיה לי אומץ, אבל אז אני שומעת קול בהיר שעונה להם מבפנים 'הניחו לה, ששלי ושלכם - שלה'.
אחלה אח
בבקשה לא לרדת לדיונים אישיים!