ההרגשה הזו של אני עושה דברים שקשים לי ומאתגרים אותי במובנים רבים כמו פיזים נפשיים ורגשיים ואין לי מקום ולא מענה אלא אני נשארת עם הדברים האלה איתי ועינויים מענים שהנה מה עזר שפתחת את הלב אם זה לא פועל את המטרה שאליה כיונתי
ונכון שחשוב הכל ומעולה שיש תקשורת ולא הכל צריך להתנהל כמו שאני חושבת ומתכננת אבל קונטרול פריק ורגש ולגמרי חוששת מזה שהכל מידי לי ובבת אחת ושמרוב הכל מפילה על אנש דברים שהם לא מסוגלים לשאת ואז מותשת מהאשמה עצמית שלמה עשיתי להם מורכב יותר ובואו פשוט לשמור הכל אצלי ומקסימום כשלא יהיה לי כוח לעצמי בעצמי אנוח אתנתק אתמלא ואחזור. ומי בכלל צריך אנש?
על הקשר שלה איתי