אז, אני מיוחד.
'איך זה להיות מיוחד בלי פאנצ'?' שאלתי פעם את 'מלי בנאלי'. יותר נכון, רציתי לשאול. אחרי הכל, מכירים רק חודש, לא נעים.
'נו, אולי תספר עליה קצת... משהו...'
'אמא, באמת שאין לי מה לספר, הולך לנו טוב וזהו. טוב, מתקשרים אלי, אני ידבר איתך, תודה! ביי'.
אם עוד לא סיפרתי לך על מלי, זה כי אין מה לספר. היא רגילה. אבל מיוחדת.
'מה מיוחד בה'? שום דבר, בחורה בלי פאנצ'. לא לא, אני לא מתכוון שהיא חסרת פואנטה או מייבשת. פשוט, אבל, אין בה איזה משהו מיוחד כזה, כאילו... אין איזה פאנצ' שם. פשוט פאנצ'! זה הכל.
לא חכמה מדי, אבל היא בסדר, אפשר לדבר איתה, היא מבינה ענין. גם לא מצחיקה או כריזמטית, פשוט נותנת מילה רגילה כשצריך ואפשר. מגיעה בצורה פשוטה כזו, טבעית, בלי יותר מדי תפאורה. טבעית זה כבר עם פאנצ', רואים שהיא קצת משקיעה. אבל לא משהו עם פאנצ'...
זורמת, צוחקת, מה עוד? היא כאילו, יעני, יעיוני, היא פשוט, לא יודע... נו, כבר אמרתי, אין, היא בלי פאנצ'.
אבל משהו מיוחד.
פאנצ', להכות, לנקב, לחורר, להשאיר רושם.
ת'אמת, אנשים מיוחדים גם בלי כל זה.

