"יש את הסיפור הזה על הצדיק..רבי לוי יצחק..אתם מכירים כן?",הוא שואל אותנו במעגל הספונטני שיצרנו סביבו.
נו,זה בהחלט מסקרן לראות אדם דתי מנגן בקלרינט בכיכר הגדולה של העיר הסואנת פתח תקווה.
הקלרינט שלו מונח לצידו מהרגע שהתיישבנו לידו ועוד כמה תוויי נגינה מקושקשים על דפים בגודל A4.
אה,ובירה קטנה וגפרורים.
"לא מכירים",כולם עונים במקהלה כמו ילדים בקייטנה ששואלים אותם אם הם מכירים את אדון שוקו ואני משרטטת 'כן,מכירה' דמיוני על הבטון עם האצבע.
"אוהו.. אז אספר לכם!",הוא מתרווח אחורה,מחייך,
ממש נראה מדושן מעונג.
נהייה קריר מעט והאורות סביבנו נחלשים ונכבים אחד אחרי השני..
רוב הילדים בעולם ישנים כרגע שנת יופי וחולמים על קסמים ופיות שיניים ומתנות בצורת אהבה מוחבאות תחת הכרית.
וההורים?
גם ישנים,עם דופק יציב בלב,לא דואגים,לא חוששים..ילדיהם ישנים בטוב בחדר הסמוך.
העולם מפנה לנו מזמנו,מקדיש קצת שקט לדיבורי אמת.
מרגיש כאילו חבורת מלאכי שרת עקרה את נחמיה מהשלג הרוסי של לפני אלף שנה ושתלה אותו ביננו,חבורת נוער סקרנית בלב פתח תקווה,כדי שנצמח איתו יחד.
הוא איש נחמד,נחמיה.
נראה סבא צעיר.
בהיכרות קצרה איתו ושאלה לשמו וגילוי שמותינו,הספקנו להבין שהוא מדבר באיטיות,מרגיש ומחשב כל אות ותיבה לפני שיוצאת לו מהפה אל העולם.
שפתיו משורטטות בטוהר פלאי,זקנו ארוך,מכווץ בתוכו את כל גווני הקשת שחתמה את עצמה היום על השמיים.
הוא רגוע.כולם רגועים.גם אני מתמכרת לתחושה.
יש בי רוגע ששמור בפינה הימנית בלב.
אני לא מוציאה אותו לעולם במצבים רגילים, אוהבת אותו מוחבא ושומרת עליו לרגעים שרוצה שהוא יעורר בי שפע של אהבה אל עצמי.
עכשיו,אחד מהרגעים שנועדו לפתוח את אותו רוגע מוצפן.
דור ובר ועוד כמה חברים הזויים מסתכלים על נחמיה,מתחילים להסתנוור בקיסמו.
גיא ואני יושבים יחד מימינו,עטופים בפשמיכה כחולה וחמה עד כאב.
"נו,היית רוצה רעבע כזה?",גיא לוחש אלי בצחוק,בלי שאחרים ישמעו ואני מרימה את הראש,הוא לוגם מהבירה.
יש לו צמיד חדש על היד.שיתחדש.
"הייתי רוצה אדם",אני משחררת שלוש מילים עצורות וחוזרת לשים עליו את הראש,מרימה את השיער על פניי,תוחבת את ידי בידיו של גיא,מתחממת.
"אתם יודעים.." נחמיה מתחיל את הסיפור,זוגות עיניים ערסיות קמלות נעוצות בו בשתיקה.
"אחד הצדיקים בעולם בעל מתיקות גדולה הוא רבי לוי יצחק..
ערב ראש השנה הפתיע בהגיעו,אימת הדין שולטת על הכל..
בשמיים מכינים את המשפט.
השם יתברך,מלך מלכי המלכים..
המלאכים,מיכאל,רפאל..כל מלאכי השרת והשרפים ואופני הקודש.
המשפט מתחיל.
מרחף מלאך מיכאל מצידו הימני של ההיכל,מניח שקית לא גדולה על כף המאזניים,היא לא מושכת מידי את רגש הלב..בתוכה היו מונחים זכויותיהם של עם ישראל..",נחמיה מתמוגג,נכנס ממש לדמות.
אני מעיפה מבט על כולם,הם מרותקים.
בר מסלסלת את הרסטה על האצבע ודור מיישר את המשקפיים ומחליק את ידו על הקצוץ.
"ואז..",נחמיה ממשיך,קולו לובש ארשת דרמטית,הוא מחזיק את הזקן בידיו.לא משחרר.
"נכנס השטן,לבוש שחורים,ישר אל אולם בית המשפט.
מאחוריו נוסעות בשיירה משאיות שלימות של חטאי עם ישראל.. עוונותייהם..",נחמיה נשבר.
הוא מרים עיניים לשמיים,נושם ארוכות.
צמרמורת מתהלכת סביבנו,מעירה את המצפונים.
כמה חטאים..עוונות..רק מהמעגל הזה יצאו חטאים בסטוקים.
"אוי אוי!אם זה המצב,כנראה הולכת להיות שנה קשה לעם ישראל!",נחמיה זועק את מילות הסיפור, מנגב את הדמעות ללא הצלחה..בוכה חזק.
משהו מתרכך בי,אני מזיזה בעדינות את השיער מהפנים,
חושפת את מבטי למעגל.
"לפתע רעש.מהומה בהיכל המשפט.
כל עוונות עם ישראל נעלמו.
מישהו גנב את העוונות ממכולות המשאיות!
עכשיו נשארו רק המצוות שהמלאך מיכאל אסף והן מכריעות לטובת עם ישראל..!
פתאום נשמע קול חותך בהיכל:
'מי גנב את עוונות עם ישראל?!!' ",נחמיה צורח לשמיים,משחרר את צעיפו הדק ומצליף בריצפה.פניו נדבקות מטה.
פירורי האבק כאילו מסכימים איתו ושואגים איתו יחד,מקפיצים את עצמם לכל עבר.
אנחנו בשוק,זה מדליק אותנו.
דתיים חזקים זה עם לא שפוי,כמו שתמיד סיכמתי עם עצמי.
נראה שהוא עמוק בהיכל המשפט שם למעלה,לא שם לב למה שקורה סביבו.
"ואחריו עוד קול!אחר!
'ר' לוי יצחק בן שרה סאשא גנב את עוונות עם ישראל.'".
נחמיה עוצר לרגע,אוסף כוחות
בחיים לא ראיתי כזה מעשה יצירה של אלוהים.
מהזה הקסם הזה.
"דור",הוא זורק אל דור חיוך.דור מוקסם מהצומת לב,מחזיר מבט אוהב ודורש חיבוק.
"אם רבי לוי יצחק גנב את העוונות צריך לדון אותו.
כך נקבע בבית דין של מעלה",נחמיה מניף את ידו לשמיים וגם את ידו של דור.
כולנו מרימים ביחד זוגות עיניים לעננים.
דקה ארוכה אנחנו בוהים בכוכבים ונחמיה ממשיך,בשקט.
"הוכנס רבי לוי יצחק לבית דין של מעלה.
לאחר התיעצות קלה,פנו אליו:
'אם גנבת את העבירות צריך אתה לשלם בעדם.יש לך איך לשלם?'
ענה ההייליגער רעבע,'הלא אחד אני.איך אוכל לשלם בעד כל עוונות עם ישראל?',תמה.
'אם כן צריך אתה להימכר לעבד,הלא כתוב בתורה:
'אם אין לו, ונמכר בגנבתו'.
אם אין לגנב איך לשלם את גניבתו,הוא נמכר לעבד וכך משלמים את דמי הגניבה.'
הרעבע היקר התרצן,התכנס בעצמו.
לפתע יצאה בת קול בשמיים:
'מי מוכן לקנות את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד?'
אף מלאך לא רצה לקחת עליו את האחריות.
מה להם ולגדל יילוד אישה?מצוות..והוא יהודי..זה יוצא עסק יקר.
ואז, יצא קול יחיד ומיוחד,חתך את השמיים בענני כבוד בוהקים.
אור גדול נפרש על היכל בית המשפט הקדוש.
"הקב"ה בכבודו קונה את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד עולם!".
נשימה.
נשיפה עמוקה החוצה.
האוויר הקר ממלא את ריאותנו,מלטף את הבפנים.
נחמיה מתבונן בשירטוטי הבטון עליו אנחנו יושבים,משחק עם האבנים הקטנות.
"אתם מבינים זיסים קטנים שלי?",הוא מרים אלינו עיניים טובות,חמות.
הוא נראה סבא בשעת איכות עם נכדיו.
אנחנו מתקרבים,נותנים לשמיים לחבר אותנו כאילו אנחנו משפחה גרעינית חמה ועוטפת.
"השם יתברך קונה אותנו.
הוא מגדל אותנו,מוכן לקחת אחריות עלינו..גם כשאנחנו ילודי אישה..חוטאים.
וגם,כן בהחלט גם כשאנחנו עושים את רצונו בתור יהודים.
הוא אחראי עליינו.
הוא מגדל אותנו.
הלוואי נשכיל להבין שלברוח מימנו זה רק לפנות אחורה מעט,לקבל תנופה ולרוץ חזרה אל ידיו הפתוחות בחמלה...",דמעה מבצבצת מתוך עיניו של סבא נחמיה.
אני רוצה לחבק את אותה דימעה עד שהיא תתקטן ממש ולבלוע אותה,לתת לה להזרים בתוך גופי את הטוהר של היהודי הקדוש.
שלוש לפנות בוקר,שעת התשובה.
בר מתבוננת בחושך,דור שותק.
נחמיה מחליק יד על הזקן,שולח יד לקלרינט.
הלב שלי מידי בתרדמת רגועה וזה מוזר לי.
משהו נפתח בו לקבל.
צינור נסתר מכניס לי ללב מילים טובות ולא מסנן אותן.
אולי כי ראש השנה בפתח ואני צריכה קצת לנער את עצמי מעבר לרסטה ולבגדים החשופים שאני לובשת כל יום.
"נו,איזה שיר אתם מבקשים קינדערלאך?",נחמיה מחייך,גומותיו אוספות אותנו חזרה אל בירור האמת.
אנחנן שותקים,לא יודעים מה להגיב.
"אז אתה אומר שאלוהים זה אבינו והוא אחראי עלינו?",דור מסכם את הסיפור.
נחמיה מהנהן באיטיות,אנחנו משתדלים להכניס את המידע עמוק עוד יותר בלב.
נחמיה מנגן קצת,זה מנקה את הזבל שדבק בילודי אישה כמונו.
אני רוצה טהרה.
שעה ארוכה של ניגונים ונשמה ואנחנו פונים ללכת כל אחד לדרכו,
לא לפני שצורבים במוחנו את טוהר פניו של נחמיה.
בר נשארת על הבטון,מתרכזת בו כמה דקות.
'אשרינו',
היה חרוט על הבטון באבן גיר לבנה כשהיא החליטה לקום מהריצפה וללכת איתנו לישון.
נו,זה בהחלט מסקרן לראות אדם דתי מנגן בקלרינט בכיכר הגדולה של העיר הסואנת פתח תקווה.
הקלרינט שלו מונח לצידו מהרגע שהתיישבנו לידו ועוד כמה תוויי נגינה מקושקשים על דפים בגודל A4.
אה,ובירה קטנה וגפרורים.
"לא מכירים",כולם עונים במקהלה כמו ילדים בקייטנה ששואלים אותם אם הם מכירים את אדון שוקו ואני משרטטת 'כן,מכירה' דמיוני על הבטון עם האצבע.
"אוהו.. אז אספר לכם!",הוא מתרווח אחורה,מחייך,
ממש נראה מדושן מעונג.
נהייה קריר מעט והאורות סביבנו נחלשים ונכבים אחד אחרי השני..
רוב הילדים בעולם ישנים כרגע שנת יופי וחולמים על קסמים ופיות שיניים ומתנות בצורת אהבה מוחבאות תחת הכרית.
וההורים?
גם ישנים,עם דופק יציב בלב,לא דואגים,לא חוששים..ילדיהם ישנים בטוב בחדר הסמוך.
העולם מפנה לנו מזמנו,מקדיש קצת שקט לדיבורי אמת.
מרגיש כאילו חבורת מלאכי שרת עקרה את נחמיה מהשלג הרוסי של לפני אלף שנה ושתלה אותו ביננו,חבורת נוער סקרנית בלב פתח תקווה,כדי שנצמח איתו יחד.
הוא איש נחמד,נחמיה.
נראה סבא צעיר.
בהיכרות קצרה איתו ושאלה לשמו וגילוי שמותינו,הספקנו להבין שהוא מדבר באיטיות,מרגיש ומחשב כל אות ותיבה לפני שיוצאת לו מהפה אל העולם.
שפתיו משורטטות בטוהר פלאי,זקנו ארוך,מכווץ בתוכו את כל גווני הקשת שחתמה את עצמה היום על השמיים.
הוא רגוע.כולם רגועים.גם אני מתמכרת לתחושה.
יש בי רוגע ששמור בפינה הימנית בלב.
אני לא מוציאה אותו לעולם במצבים רגילים, אוהבת אותו מוחבא ושומרת עליו לרגעים שרוצה שהוא יעורר בי שפע של אהבה אל עצמי.
עכשיו,אחד מהרגעים שנועדו לפתוח את אותו רוגע מוצפן.
דור ובר ועוד כמה חברים הזויים מסתכלים על נחמיה,מתחילים להסתנוור בקיסמו.
גיא ואני יושבים יחד מימינו,עטופים בפשמיכה כחולה וחמה עד כאב.
"נו,היית רוצה רעבע כזה?",גיא לוחש אלי בצחוק,בלי שאחרים ישמעו ואני מרימה את הראש,הוא לוגם מהבירה.
יש לו צמיד חדש על היד.שיתחדש.
"הייתי רוצה אדם",אני משחררת שלוש מילים עצורות וחוזרת לשים עליו את הראש,מרימה את השיער על פניי,תוחבת את ידי בידיו של גיא,מתחממת.
"אתם יודעים.." נחמיה מתחיל את הסיפור,זוגות עיניים ערסיות קמלות נעוצות בו בשתיקה.
"אחד הצדיקים בעולם בעל מתיקות גדולה הוא רבי לוי יצחק..
ערב ראש השנה הפתיע בהגיעו,אימת הדין שולטת על הכל..
בשמיים מכינים את המשפט.
השם יתברך,מלך מלכי המלכים..
המלאכים,מיכאל,רפאל..כל מלאכי השרת והשרפים ואופני הקודש.
המשפט מתחיל.
מרחף מלאך מיכאל מצידו הימני של ההיכל,מניח שקית לא גדולה על כף המאזניים,היא לא מושכת מידי את רגש הלב..בתוכה היו מונחים זכויותיהם של עם ישראל..",נחמיה מתמוגג,נכנס ממש לדמות.
אני מעיפה מבט על כולם,הם מרותקים.
בר מסלסלת את הרסטה על האצבע ודור מיישר את המשקפיים ומחליק את ידו על הקצוץ.
"ואז..",נחמיה ממשיך,קולו לובש ארשת דרמטית,הוא מחזיק את הזקן בידיו.לא משחרר.
"נכנס השטן,לבוש שחורים,ישר אל אולם בית המשפט.
מאחוריו נוסעות בשיירה משאיות שלימות של חטאי עם ישראל.. עוונותייהם..",נחמיה נשבר.
הוא מרים עיניים לשמיים,נושם ארוכות.
צמרמורת מתהלכת סביבנו,מעירה את המצפונים.
כמה חטאים..עוונות..רק מהמעגל הזה יצאו חטאים בסטוקים.
"אוי אוי!אם זה המצב,כנראה הולכת להיות שנה קשה לעם ישראל!",נחמיה זועק את מילות הסיפור, מנגב את הדמעות ללא הצלחה..בוכה חזק.
משהו מתרכך בי,אני מזיזה בעדינות את השיער מהפנים,
חושפת את מבטי למעגל.
"לפתע רעש.מהומה בהיכל המשפט.
כל עוונות עם ישראל נעלמו.
מישהו גנב את העוונות ממכולות המשאיות!
עכשיו נשארו רק המצוות שהמלאך מיכאל אסף והן מכריעות לטובת עם ישראל..!
פתאום נשמע קול חותך בהיכל:
'מי גנב את עוונות עם ישראל?!!' ",נחמיה צורח לשמיים,משחרר את צעיפו הדק ומצליף בריצפה.פניו נדבקות מטה.
פירורי האבק כאילו מסכימים איתו ושואגים איתו יחד,מקפיצים את עצמם לכל עבר.
אנחנו בשוק,זה מדליק אותנו.
דתיים חזקים זה עם לא שפוי,כמו שתמיד סיכמתי עם עצמי.
נראה שהוא עמוק בהיכל המשפט שם למעלה,לא שם לב למה שקורה סביבו.
"ואחריו עוד קול!אחר!
'ר' לוי יצחק בן שרה סאשא גנב את עוונות עם ישראל.'".
נחמיה עוצר לרגע,אוסף כוחות
בחיים לא ראיתי כזה מעשה יצירה של אלוהים.
מהזה הקסם הזה.
"דור",הוא זורק אל דור חיוך.דור מוקסם מהצומת לב,מחזיר מבט אוהב ודורש חיבוק.
"אם רבי לוי יצחק גנב את העוונות צריך לדון אותו.
כך נקבע בבית דין של מעלה",נחמיה מניף את ידו לשמיים וגם את ידו של דור.
כולנו מרימים ביחד זוגות עיניים לעננים.
דקה ארוכה אנחנו בוהים בכוכבים ונחמיה ממשיך,בשקט.
"הוכנס רבי לוי יצחק לבית דין של מעלה.
לאחר התיעצות קלה,פנו אליו:
'אם גנבת את העבירות צריך אתה לשלם בעדם.יש לך איך לשלם?'
ענה ההייליגער רעבע,'הלא אחד אני.איך אוכל לשלם בעד כל עוונות עם ישראל?',תמה.
'אם כן צריך אתה להימכר לעבד,הלא כתוב בתורה:
'אם אין לו, ונמכר בגנבתו'.
אם אין לגנב איך לשלם את גניבתו,הוא נמכר לעבד וכך משלמים את דמי הגניבה.'
הרעבע היקר התרצן,התכנס בעצמו.
לפתע יצאה בת קול בשמיים:
'מי מוכן לקנות את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד?'
אף מלאך לא רצה לקחת עליו את האחריות.
מה להם ולגדל יילוד אישה?מצוות..והוא יהודי..זה יוצא עסק יקר.
ואז, יצא קול יחיד ומיוחד,חתך את השמיים בענני כבוד בוהקים.
אור גדול נפרש על היכל בית המשפט הקדוש.
"הקב"ה בכבודו קונה את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד עולם!".
נשימה.
נשיפה עמוקה החוצה.
האוויר הקר ממלא את ריאותנו,מלטף את הבפנים.
נחמיה מתבונן בשירטוטי הבטון עליו אנחנו יושבים,משחק עם האבנים הקטנות.
"אתם מבינים זיסים קטנים שלי?",הוא מרים אלינו עיניים טובות,חמות.
הוא נראה סבא בשעת איכות עם נכדיו.
אנחנו מתקרבים,נותנים לשמיים לחבר אותנו כאילו אנחנו משפחה גרעינית חמה ועוטפת.
"השם יתברך קונה אותנו.
הוא מגדל אותנו,מוכן לקחת אחריות עלינו..גם כשאנחנו ילודי אישה..חוטאים.
וגם,כן בהחלט גם כשאנחנו עושים את רצונו בתור יהודים.
הוא אחראי עליינו.
הוא מגדל אותנו.
הלוואי נשכיל להבין שלברוח מימנו זה רק לפנות אחורה מעט,לקבל תנופה ולרוץ חזרה אל ידיו הפתוחות בחמלה...",דמעה מבצבצת מתוך עיניו של סבא נחמיה.
אני רוצה לחבק את אותה דימעה עד שהיא תתקטן ממש ולבלוע אותה,לתת לה להזרים בתוך גופי את הטוהר של היהודי הקדוש.
שלוש לפנות בוקר,שעת התשובה.
בר מתבוננת בחושך,דור שותק.
נחמיה מחליק יד על הזקן,שולח יד לקלרינט.
הלב שלי מידי בתרדמת רגועה וזה מוזר לי.
משהו נפתח בו לקבל.
צינור נסתר מכניס לי ללב מילים טובות ולא מסנן אותן.
אולי כי ראש השנה בפתח ואני צריכה קצת לנער את עצמי מעבר לרסטה ולבגדים החשופים שאני לובשת כל יום.
"נו,איזה שיר אתם מבקשים קינדערלאך?",נחמיה מחייך,גומותיו אוספות אותנו חזרה אל בירור האמת.
אנחנן שותקים,לא יודעים מה להגיב.
"אז אתה אומר שאלוהים זה אבינו והוא אחראי עלינו?",דור מסכם את הסיפור.
נחמיה מהנהן באיטיות,אנחנו משתדלים להכניס את המידע עמוק עוד יותר בלב.
נחמיה מנגן קצת,זה מנקה את הזבל שדבק בילודי אישה כמונו.
אני רוצה טהרה.
שעה ארוכה של ניגונים ונשמה ואנחנו פונים ללכת כל אחד לדרכו,
לא לפני שצורבים במוחנו את טוהר פניו של נחמיה.
בר נשארת על הבטון,מתרכזת בו כמה דקות.
'אשרינו',
היה חרוט על הבטון באבן גיר לבנה כשהיא החליטה לקום מהריצפה וללכת איתנו לישון.
?!
